היום בעבודה ארזנו משלוחי מנות לעמותה כלשהי. היה שמח, עבדנו בפס יצור וכל אחד שם ממתקים בחבילה. תוך כדי התבדחנו ואכלנו ממתקים. כמובן שנשארו מלא וחילקו לנו אחרי. מזמן לא אכלתי כל כך הרבה מתוק, אני בהיי של סוכר 😄 המשך ליום הנחמד שהתחיל בטיפול פנים בחינם, שיווק של חברה חדשה. בתור צרכנית למופת, קיבלתי את הטיפול ואמרתי שאחשוב אם לקנות את הערכה שעולה רק 4600₪ היום במבצע! תודה אבל אני אוותר. מעדיפה מוצרים פשוטים ולא חומרים שעולים כמו זהב בערך.
העבודה לא מצליחה להסיח את דעתי מספיק והמחשבות נודדות לפעם האחרונה שהיינו ביחד. סימנת אותי כמו בפוסט שכתבתי לפני. אני השפחה שלך ואתה האדון. צרבת עלי חיוך שמזכיר לי את מקומי בכל רגע. זה חזק יותר מכל סימן שהיה עלי עד עכשיו, המשמעות של הצריבה. כמו עגלה ששייכת לבעלים שלה. באותו רגע שהשעווה נשפכה על העור שלי הפכתי לשלך. זה היה טקס שעברנו ביחד. משמעותי יותר, אולי לא הרגשתי את ההשפעה של הצריבה באותו רגע ולקח לי 4 ימים כדי לעכל את זה ולהבין. הדרך שאני הולכת בה מלאה במכשולים ומהמורות שאני צריכה לעבור. ההבנה שהגוף שלי כבר לא שלי אלא שלך, שאתה יכול לעשות לי הכל קיבלה משמעות חדשה. רוצה לחבק את הרגליים שלך ולהרגיש אותך עוטף אותי בעצמה שלך אדוני, לתת לך את כולי לשימושך.