לפני שהתגרשתי הייתי אבק על הרצפה. הרגשתי בכלא, נמוך, למטה וללא שום טיפת בטחון עצמי. זה לא היה מבחירה, הגרוש שלי הוריד אותי למטה. רק עכשיו שנים אחרי אני יכולה להבין מה קרה לי שם ולנסות לנתח את התחושות שלי. הייתי האסירה שלו, הוא השפיל אותי מילולית וגרם לי להרגיש אפס. לא, הוא לא היה שולט, סתם אפס אחד שאהב להתעלל בי. רק אחרי שעזבתי אותו נשמתי לרווחה, בתמיכה של ההורים שלי התחלתי להרים את הראש, מצאתי עבודה והילד היה מסודר בגן. היום, הרבה שנים אחרי, אני חזקה ומאופסת על עצמי. כל ההקדמה הזו באה כדי לספר על התובנות שהיו לי בימים האחרונים. אני נותנת את עצמי מרצון לשולט שלי. ההבדל הקטן שפה הבחירה היא בידי, אני בוחרת ואף אחד לא כופה זאת עלי, אז נכון שהבטחון העצמי שלי ירד קצת בימים האחרונים, אבל בכמה מילים שלו הוא שם אותי שוב במקום. הבעיה שלי היא שאני חושבת יותר מדי ומכניסה את עצמי לפינות לא רצויות, מפתחת תאוריות ונשאבת לתהומות של יאוש ורחמים עצמיים. די! לא עוד.
נושמת, אני שלו והכל בסדר. אפשר להמשיך הלאה.
