סגול זה הצבע האהוב עלי. אתמול ראיתי את החזה שלי בצבע סגול. בסוף הסשן כשהוא הוריד את החבלים והורדתי את המבט לראות, השחרור מענג, למי שחווה שליפה של נעלי סקי אחרי יום ארוך של גלישה... זו התחושה. שחרור ממשהו כובל ומועך ולא הכי נוח. הוא הבריג את המצבטים עוד ועוד והתענג על הכאב שלי, אני רציתי עוד וגם הוא. הספנקר שלו הגיע כמעט לכל מקום בגוף שלי. שכבתי על הצד והחזה הקשור שלי פעם מכאב. הוא קשר אותו ממש חזק בתחילת הסשן, הוא כעס עלי שלא בקשתי במפורש את מה שרציתי. הבנתי את המסר ולהבא לא אהסס לפנות אליו בבקשה לסשן.
ההבנה בינינו עוברת דרך הכאב שאני סופגת. הוא דוחף אותי עוד קצת בכל פעם. אני מתמסרת והוא לוקח את ההתמסרות והכניעה שלי לדרגות גבוהות יותר. אין לי אפשרות להתנגד כי אני אזוקה וקשורה. משווה את ההתנגדות שלי לסשן שבו אני לא קשורה וההבדל ענק. בסשן רגיל בלי קשירה, אני מתפתלת ומסתובבת ושמה יד או סוגרת רגליים. זה לא קורה איתו. המסקנה היא שאני צריכה להיות קשורה כדי להגיע לספייס שאני כל כך אוהבת. לא שמזלזלת בסשן שבו אני חופשיה, אני מתמסרת גם אבל הקשירה מוסיפה את החוסר אונים וזה מעביר אותי לפאזה אחרת בנתינה שלי.
מבינה שלכל שולט יש את הסגנון שלו ובינתיים מעריכה את שני השולטים, כל אחד בדרכו שלו. כל אחד מהם לוקח ונותן, מקבל ומעניק ועוטף. אם זה בחיבוק פיזי, מילים, תמיכה או חיוך. סומכת על שניכם בעיניים עצומות תרתי משמע.
תודה
