לפעמים הקירות שבניתי מסביבי מתמוטטים גם אם לא התכוונתי או רציתי בכך. יש לי תסריטים בראש אבל הם מתפוגגים כשהמציאות סוטרת לי בפנים (הערה למציאות - אני שונאת סטירות בפנים. ספנקים בתחת עדיפים).
אז יש לי לילות ארוכים ואתמול נדדה שנתי. האם פעלתי נכון ועברתי על העקרונות שלי? איפה זה מעמיד אותי ביחס למה שהחלטתי שנכון עבורי? אני לא אוהבת להיות ספונטנית ואם החלטתי X אז אני רוצה לדבוק אליו, להקשר אליו ולא לעזוב. העזיבה מפחידה אותי. יותר מדי חלל פתוח וסימני שאלה.
היום התאוריה שלי עומדת במבחן. אני בסך הכל רוצה בסופו של יום להאסף לחיבוק ולשים את הראש בשקע של הכתף ולדעת שמכבדים אותי כמו שאני, לחייך ולהיות מאושרת.
בלילות יש זמן למחשבות להתרוצץ. אני לא חיה באגדה וזה לא אלף לילה ולילה. חיים פשוטים ומציאותיים. אוספת את עצמי שוב ושוב אחרי הניסיונות וממשיכה. בסוף יהיה לי סוף מאושר אבל הגיבורה שבי עדיין מפחדת.
אספתי לי חברים טובים לאורך הדרך שתומכים בי ועוזרים, אבל את החששות הפנימיים שלי עדיין לא חלקתי, אולי בלי כוונה נותנת פה ושם פיסת מידע. מנסה לשכנע את עצמי שלהפתח יעשה לי טוב אבל פאק, זה קשה ומתיש.
יום חדש שכבר התחיל בשש בבוקר. צריכה או אולי רוצה להחליט היום החלטות לגבי המשך הדרך. אני לא מהססת לגבי הדרך שלי פה בעולם הבדסמ אבל אולי אשנה גישה לאור הנסיבות.
שיהיה סופ"ש מדהים לכולנו.
