אתחיל מהסוף. סיימנו את הסשן והוא אמר: אני סקרן לדעת מה תכתבי.
אתמול מישהו הגיב לי על אחד הפוסטים הישנים וישר ידעתי שזה הוא. השולט אורח שלי. השולט הראשון שהכרתי, שישב והסביר בסובלנות על העולם הזה שעדיין לא הכרתי אז.
היום בבוקר שאל אם יוכל לבוא ולמדוד עלי רהיטי בדסמ שבנה, הסכמתי.
בהתחלה הוא אוזק אותי וקושר. מצליח לחבר חבל לוו של האהיל וקושר אותי עם הקולר לוו. כיסוי עיניים ונייר דבק על הפה. משאיר אותי ככה כמה דקות בזמן שיורד להביא את ארגז הכלים שלו. המחשבות רצות לי בראש. מה יקרה אם לא יחזור? איך אשתחרר? עוקבת אחרי הרעשים בחוץ. המעלית, הדלת של המכונית שלו שנטרקת. שוב המעלית ואז המפתח מסתובב בדלת. נושמת לרווחה.
הראשון מביניהם הוא מעין מושב קטן, לרגליים יש מקום מרופד והתנוחת ישיבה היא כמו כריעה. אין לחץ על הברכיים. הראש נשען על קרש וקולר מתכת נסגר סביב הצוואר. הידיים מאחור, מאחורי צינור ואזוקות. כל הרהיט יושב על גלגלים. מתיישבת בזהירות והוא מוסיף את הקרש לראש ואת הקולר. קושר ואוזק. מסיע אותי ומזיז ואני מדמה שאני מזוודת טרולי ומתחילה לצחוק. הוא לא צוחק ונשאר רציני. בסוף הסשן הוצאתי ממנו חיוך. כמובן שבשלב זה אני כבר חושבת איך יקראו לפוסט. מתלבטת בין נגריה אצלי בסלון לבין הכותרת שזכתה. אני קמה ויושבת ונמדדת והרהיט מקבל צורה.
עוברים לרהיט השני. מזכיר רהיט אינקויזציה עם סד לראש ולידיים. מודד והצוואר לא נכנס. מפרק ומטה את הקרש בזווית. קודח ומבריג ואני אוטמת אוזניים כי הוא קודח ממש לידי. הצוואר שלי לא דק במיוחד אבל בסוף הוא נכנס פנימה. יושבת על כרית והרגליים מפושקות ונאזקות בצדדים. מרגיש מוזר ומגביל אך מחרמן. הגוף פתוח לספנקים ועוד עינויים שונים. חסר היה רק איזה מרתף אפלולי כדי להפוך את זה לתמונה אמיתית של האינקויזציה.
אז אני כותבת על מה שקרה, מציינת שאתה שולט סדיסט ומדהים ונהנית כל פעם מחדש מהיצירתיות שלך. מוקדש לך.
