משום מה חשבתי על הפוסט הזה בארבע בבוקר. שיננתי אותו כדי שאזכור בבוקר אבל כמובן ששכחתי. פתאום הוא צץ לי שוב בראש. אז הנה הוא:
לוקחת ממך את מגע כף היד כשאתה מספינק.
לוקחת מההוא את הריח שמטריף אותי כל פעם מחדש.
לוקחת מההוא את החיוך והצחוק.
לוקחת ממך את הכתף עם השקע ששם נוח לי לשים את הראש אחרי הסשן.
לוקחת מההוא את הנשיקות הכי מתוקות והכי לוקחות.
לוקחת ממך את האצבעות שיודעות לגעת בי בפנים ולהוציא הכל.
ואיך אפשר בלי? לוקחת ממך את הזין שהכי אהבתי (אין פה שום כוונה להעליב מישהו).
לוקחת מההוא את המקום המפחיד שהביא אותי אליו אבל החזיק לי את היד לכל אורך הדרך.
לוקחת ממך את הנשימות שלקחת לי ומסדירה את הנשימה.
לוקחת מההוא את הטרוף הזמני שסחרר את שנינו.
לוקחת מההוא את היצירתיות של הכאב שנתן לי.
לוקחת ממך את הקול שהנחה והפנט אותי כל פעם מחדש.
זה יכול היה להיות נחמד, שולט אידיאלי שמורכב מכל החוויות שצברתי, לצערי אין אחד כזה אבל זכרונות טובים וחיוך יש.
אז לכל אחד ואחד שמוזכר פה אומר תודה גם אם אתם לא יודעים שהכוונה אליכם.
אוף יצא לי פוסט רגשני.
