משקפיים סגולים

אני עומדת לפני הבניין שעבדתי בו בבנק לאומי, אחר כך אני קולטת שזה בתל אביב ולא בראשון. יש שם אסיפת עיתונאים לגבי מוצר חדש או משהו בסגנון. המון צלמים וכתבים של טלוויזיה. אני עומדת בצד ומתלבטת איך לעבור את כולם בלי שיראו אותי. אני לא בדיוק יודעת למה אני שם, אולי כדי לקחת מסמך כלשהו אולי מסיבה אחרת. פתאום מישהי שהכרתי מזהה אותי ופונה אלי, x, את חסרה לנו כל כך, מה את עושה היום? עונה לה שפה ושם ומתחילה לדמוע. אוי אל תבכי יקירתי עוד מעט הכל יסתדר בשבילך. מחבקת אותי ואני אותה חזרה. אני צריכה לעלות לקומה ראשונה לקחת משהו, את יכולה לעזור לי להכנס מכניסה צדדית? בוודאי היא עונה לי ומובילה אותי ביד מאחורי האנשים פנימה לתוך הבניין. חכי אני אתן לך כניסה לאוטו. איזה אוטו? אני לא נוהגת, קחי בכל מקרה שיהיה לך. היא מוסיפה שהחתולה שתמיד הייתה בחנייה מתה, יום אחד מצאו אותה שם וכולם היו עצובים. זוכרת איך העיניים שלה תמיד היו כמו פנסים ירוקים? בוודאי שזוכרת. נותנת לי פתק לחניה שהוציאה מהמכונה. תודה אני אומרת לה. עכשיו תעלי לך למעלה, מחכים לך. 
אני נכנסת למעלית והחתולים שלי פתאום לידי, מוודאת ששניהם רחוקים מהדלת ולוחצת על קומה 1. מתחילים לעלות ונראה שהנסיעה מתארכת, מסתכלת שוב על הצג ורואה שמספר 35 מואר, קודם לא היה 35 על הצג. מוזר. מסתכלת לפינת המעלית ויש שם חתול עם הרבה עכברים גדולים, אולי עכברושים והם כולם מחייכים אלי. הם מכורבלים ביחד בפינה. תופסת את החתולה שלי שמתלהבת מהעניין כדי שלא תעשה לעכברים כלום וברגע שמרימה אותה היא הופכת להיות שחורה, פתאום זה החתול שלי סנופי שנפטר לפני יותר משנתיים. מחבקת אותו אלי ומסניפה. התגעגעתי אליו. מתכופפת כדי ללטף אותם, הם כל כך חמודים וכולם מראים לי את הבטן לליטוף. מלטפת והם ממש מצחקקים לי בציוצים חמודים. יש עוד חתול אחד שמסתכל עלי, הוא טיפה בצד וכאילו שומר.
מגיעה לקומה 35 והדלת נפתחת, מתקדמת צעד אחד קדימה ומסתכלת לאן הגעתי. פנטהאוז מפואר נגלה לעיניי, אני אומרת לעצמי בקול שאני לא במקום הנכון. שומעת מישהו עונה לי שדווקא כן ובואי תכנסי. יוצאת עם חתול אחד ביד ועוד אחד לידי. הדלת נסגרת מאחורי. מסתכלת ימינה ויושב שם גבר מדהים, שיער שחור שופע, יושב לו בנוחות ומסתכל בתיקיה. ברוכה הבאה הוא אומר, חיכיתי לך. לי? למה? מי אתה בכלל? אני הבן אדם הכי חשוב פה בשבילך. אבל מי אתה? אני שואלת שוב. תורידי את החתול, אני מצייתת ומורידה אותו ושניהם הולכים לעבר מה שנראה כמו מטבח. אל תדאגי הם יהיו בסדר. ומה עם החתולים והעכברים במעלית? הם גם שלך אם תרצי, מתנה ממני. תודה אני אומרת ואז הוא מוסיף תקראי לי אדוני. כן אדוני אני ממלמלת ומסמיקה. אני עקבתי אחרייך הרבה זמן. כל פעם שיצאת מהעבודה שלחתי מכונית שתעקוב אחרייך ושומרים שישגיחו עלייך, את לא הרגשת שעוקבים אחרייך? לא אדוני, ממש לא. רציתי לוודא שאת טובה. מאיזו בחינה אדוני? שאת לא מתפרפרת. אבל אני לא כזו אדוני. הוא מצקצק בלשונו, לאחרונה הדרדרדת מאוד ואני חושב שמגיע לך עונש. את שלי מעכשיו ותעשי בדיוק מה שאומר לך ברור? כן אדוני אני עונה. לא נראה לי שיש לי ברירה אחרת. אני המנהל הראשי ואני רוצה אותך. אז למה כל מסכת העינויים והפיטורים, זה כל כך כאב. רציתי לחשל אותך וחוץ מזה לא יכולתי לזיין אותך ולסשן אותך בזמן שעבדת פה, זה היה נחשב להטרדה מינית. ולמה חיכית כל כך הרבה זמן? כי רציתי לתת לך זמן להתפתח בתור נשלטת, שתהיי מוכנה עבורי. אפילו בחרתי עבורך את השולטים שילמדו אותך ודרך אגב השולט הראשון שהיית איתו בעיניים מכוסות ולא ראית אותו? זה הייתי אני. הייתי חייב לטעום אותך פעם אחת. כמעט עזבתי בגללך את הבדסמ עוד לפני שהתחלתי אדוני, זה היה שפל ונצלני. אני יודע יקירתי ואפצה אותך על כך ובגדול. תודה אדוני. אז בואי נתחיל, בשמחה אדוני.
השאלה היא האם זה יכול להגיע ביותר שמאלץ? חלום ורוד שמערב ספרים רומנטים שקראתי, רגשות וחתול אחד שכבר לא איתי. אין לי מושג מה אומרים העכברים המחייכים או כל שאר האלמנטים המוזרים בחלום הזה. מה שכן חבל שהתעוררתי והוא לא נמשך עוד קצת. מי שרוצה לנסות לפרש מוזמן.