תמיד הייתי טיפוס בודד. גרתי הרבה שנים בחו"ל, עם שני הורים מבוגרים שהתעסקו בשלהם. שתי האחיות הגדולות שלי נשארו בארץ. ילדה בת 10 בארץ זרה עם שפה זרה, לבד. אז הקפתי את עצמי בספרים, למדתי את השפה ולמדתי שחברים באים והולכים. משנים אלו נשארו לי שני חברים בלבד וגם הם בקשרי פייסבוק ולא יותר. מהצבא לא נשארו לי חברים. לבד.
הייתי תמיד היוצאת דופן בכיתה, לא חנונית אבל יותר ליצנית ועל תקן תיירת. כן חיפשתי את התשומת לב, אבל איכשהו אף פעם לא הייתי בקליקה, תמיד בצד. באתי כשבא לי לשיעורים, בלי מחברות לרוב והכול בראש. ציונים בינוניים פלוס והמשפט הקבוע של המורים, יש לה פוטנציאל והיא לא מממשת אותו. למה תיירת? בימים שלא היה בא לי להגיע לביה"ס, הייתי עולה על החשמלית לכיוון העיר, הולכת לשחק במשחקי וידאו או מתפלחת לסרטים, טוב בערך מתפלחת, משלמת על אחד וממשיכה לסרט השני בחינם. מוזיקה והרבה, ווקמן ורדיו ותקליטים. לבד, תמיד לבד.
ולמה כל ההקדמה הזו? כי פה מצאתי לי חברים. פתאום אני מרגישה מוקפת ונאהבת. נהנית ממי שאני וממה שיש לי לתת לאחרים וכמובן לקבל חזרה. מה שלא קיבלתי בעולם הונילי אני מקבלת פה. אם זה בשיחות, סמסים או ווטסאפים, חיבוקים וירטואליים ונשיקות באייקונים. אוהבת כל רגע אתכם באמת.
אז עכשיו אני כמעט בריאה וחוזרת לעצמי, החשק חוזר אבל כרגיל עם מרפי הוא תקע לי את המחזור בדיוק בשיא החרמנות אחרי המחלה. יש תכנונים ויש מסיבות ועולם שלם שרק מחכה לי. אני אמשיך לשחק עם קוביות המזל שלי :)
