לפני 9 שנים. 12 במאי 2015 בשעה 22:52
יתה לי שיחה עם הבעל מאוד לא קלה. דברנו על העתיד שמצפה לנו כאן.אני מנסה לחזק אותו.הוא מתמוטט לי כאן מול העינים ואני כל אתמול וגם עכשיו נלחמת בו שלא יוותר. הוא שולח כמות רבה של קורות חיים ואף אחד לא חוזר אליו,עם בקשה שיש עבודות שאפשר להתקדם איתם.
החלטנו לקנות רכב,למרות שזה הוצאות . אני כבר שותקת ולא אומרת שום דבר,רק שילך וילחם וידפוק בדלתות של מעסיקים פוטנציאלים
אמרתי לו שנעבור דלת דלת ועל כל אחד שאומר לא,יהיה אחד שיהיה כן ויהיה מוכן להעסיק אותו. כול פעם שנופל עליו מצב כזה.אני מתעבת את עצמי למוות ,שנתנתי לאחותי להחליט בשבילי. שלא עברנו לגור קודם ,שככה היתי מסתירה מהם(ממשפחה) ברמה שאני שוב בדאון.
אני נקרעת לגזרים,ממחשבה שסבתא שלי יכולה למוות כול רגע,ואז אתייצב בדילמה
מה לעשות לטוס לארץ ולחזור עם הגבלות רבות,שיתכן ויגנזו החלומות שלי ושל בעלי לבנות כאן עתיד ,המחשבה שבזמן הזה מישהי תפתה אותו והוא ילך איתה וישאיר אותי לבד. בעלי אמר שאני צריכה לחשוב על זה עם עצמי,אמרתי לו שאני בוחרת בו.
למרות שמגיע לסבתא שלי את מיטב הכבוד שאלווה בדרכה האחרונה ,סבתא שלי במצב לא קל,אני מרגישה את זה.אני יודעת שלמרות שהן עושות רעש וצלצולים שהן דואגות לה,בכך שהביאו את המטפלת.
שהן מבלות יותר זמן ביחד ואני לעומת זאת מסתכלת על אלכבעלי ונלחמת בעצמי הכי חזק שרק אפשר שלא להפיל עליו את הדיפרסיה שאני עכשיו בה. אז מעסיקה בלנקות את הבית או לראות סדרות שבעלי מוצא לי,כדי לא לתת לעצב לקונן בי או לחרדות הרבות שמציפות אותי,במחשבות של מה לעשות כדי לא להישבר מולו.כדי לא לשבור את רוחו ללחם בקרב לחיים טובים כאן
