יום יום אני מטייל בכל הארץ
מעיר לעיר מבית לבית
זו העבודה שלי ואני אוהב ונהנה ממנה
ולא משנה איפה, אני תמיד מוצא חניה מצויינת
וגם כשאין אז אני עושה סיבוב ובחזור אני מוצא מקום שהתפנה
ובדר"כ מול הכניסה
מאז ומעולם סבלנות הייתה התכונה הכי טובה שלי
תמיד הייתי יכול לשבת בסבלנות ולחכות לתורי או למקום חניה שיתפנה
גם אם זה נראה משעמם הצפיה באנשים זרים תמיד סקרנה אותי
ואפשר ללמוד מזה המון בעיקר בהתנהגות שלהם כשהם חושבים שאף אחד לא צופה
והיום שכבר השקעתי כספים וזמן בללמוד שפת גוף והבעות פנים, זה בכלל מעניין לצפות בתקשורת הבילתי מדוברת
לפני כחצי שנה לערך במהלך הטיפול שאני עובר הבנתי שאם אני אתנהג בשיטתיות הזאת בכל מצב זה מאוד ישתלם לי
גם בריאותית אני אהיה רגוע יותר וגם ביחסי אנוש אני אהיה טוב יותר, ולא שאני מחפש את אישור החברה
ממש לא, אין עוף מוזר כמוני ובעיקר שאין לי שום חסמים על הפה
אבל עדיין זו הפרנסה שלי ושווה להשקיע
זה עבד לא רע, אני חושב שהצלחתי לשנות את התבנית הישראלית הזאת של חוסר סבלנות
כשאין מקום פנוי עושים עוד סיבוב וממתינים שיתפנה, מה יותר פשוט מזה?
יש לחץ בעבודה אז תמתין וזה יעבור כי בתכלס אין ממה להילחץ
זו רק עבודה
וזה רק התור בסופר
וזה רק התור במשרד הפנים
ואז מה עם מישהו נדחף, שיהיה בריא ושיפול בחוץ וינקע את הקרסול
המעניין הוא שזה גם עובד לצד השני
אני מפנה מקום ומחכה שהוא יתמלא כמו שצריך
אז חצי שנה המקום הזה היה פנוי
מידי פעם רכב חולף היה חונה שם למספר שעות או ימים
אבל לא משהו קבוע ובטח לא משהו שעמד בסטנדרטים שלי
והצטבר שם לכלוך וכתמים של חוסר אמון וחוסר בטחון
ועלו שאלות מעצבנות כמו מה אם המקום הזה ישאר ריק לנצח?
מה אם אף אחת לא תמלא אותו בחום בשלווה במגע במבטים ובחיוכים?
אז הסבלנות באמת השתלמה
ולא וויתרתי לעצמי ובעיקר לא התפשרתי על הסטנדרטים שלי או על הקריטריונים שלי
היא נכנסה לחיי עם החיוך המדהים שלה
עם הרוח חיים המקפיצה שלה
מעניקה ומפיצה אנרגיות לכל מקום שבסביבתה
היא מחייכת וצוחקת כמו ילדה
חושבת כותבת ומדברת כאישה בוגרת ומשכילה
אוהבת מלטפת ומפנקת כמלאך
מריחה כמו פריחה
טעימה כנקטר
מענגת
ומזדיינת כמו שפחה (זו מחמאה)
מושלמת
המקום הזה מעולם לא היה תפוס כמו שהוא עכשיו שלה
וכתובתו נשמתי
