חדר האימון – שבויה לומדת ציות
האוויר בחדר האימון היה קריר, למרות לפידי השמן שדלקו בפינותיו. האבן שמתחת לברכיה של האישה הייתה קשה, כמעט שורטת, אך היא לא העזה לזוז. כל נשימה שלה נשמעה לה רועשת מדי, וכל תנועה, ולו הקלה ביותר, הייתה עלולה למשוך תשומת לב בלתי רצויה.
היא לא הייתה לבד. לאורך הקיר כרעו נשים נוספות, כולן בשלב כזה או אחר של האילוף. חלקן היו רגועות, כמעט טבעיות בתנוחתן, אחרות—חדשות כמוה—עדיין נלחמו עם חוסר הוודאות שבכניעה ואי הנוחות. אך היא ידעה שכולן החלו באותו מקום- ברגע שבו הבינו שאין להן יותר בעלות על עצמן.
מולה עמד המאמן. גבר גבוה, עטוי בגדים כהים, פניו חרושות קמטים דקים שלא נבעו מגיל אלא ממבט חד ומרוכז תמידית. בידו הייתה רצועת עור דקה, גמישה. הוא לא הניף אותה באוויר באיום, לא השתמש בה כדי להכות—היא שימשה אותו כמו כלי חינוכי, להכוונה, לתיקון.
עיניו בחנו אותה.
"נאדו" פקד בקול נמוך, כמעט רגוע, אך עם קשיחות סמויה מתחת לפני השטח.
האישה בלעה את רוקה. היא כבר ראתה אחרות עושות זאת—ברכיים מפושקות, גב ישר, כפות ידיים הפוכות על הירכיים. היא ניסתה לחקות אותן, אך התחושה הייתה זרה לה. חוסר הביטחון שלה ניכר ברעד קל שעבר בכתפיה.
המאמן צעד סביבה באיטיות, מגביר את תחושת חוסר הוודאות שלה. לפתע, רצועת העור נגעה קלות בסנטרה כשידו מאוגרפת, מאלצת אותה להרים מעט את מבטה.
"גב זקוף, אך הראש מורכן מעט", תיקן בקור רוח. "קג’ירה אמורה להיראות צייתנית אך גם חיננית. לא שפופה, אך גם לא שחצנית."
האישה הנהנה קלות, מנסה לספוג את ההוראות.
"קומי," אמר לפתע. "באיטיות. תני לגוף שלך לפעול בחן."
היא ניסתה לקום כפי שנדרש ממנה, אך רגלה כמעט מעדה כשהעבירה עליה משקל.
המאמן עצר, עיניו ננעצות בה באותו מבט נוקב. הוא לא גער בה, לא הרים את קולו, אך האכזבה השקטה שבמבטו פגעה עמוק יותר מכל צעקה.
"חסרת ביטחון", ציין בפשטות. "עדיין אינך חשה שליטה על גופך".
הוא פנה לעוזרת שעמדה בפינה והחווה בידו. "תני לה קערת מים".
האישה הרימה מבטה בחשש כשהושמה לפניה קערת חרס נמוכה מלאה מים צלולים. היא נרעדה קלות—האם זו הייתה בדיקה נוספת?
"שתיתי היום, אדוני", אמרה, קולה כמעט לחישה.
המאמן הרים גבה קלות. "האם שאלתי אם את צמאה?"
לבה הלם מהר יותר. היא הבינה את טעותה.
"לא, אדוני".
הוא חייך בזווית פיו, אך המבט בעיניו נותר נוקב. "אז איך תשתמשי במים אם לא לשתייה?"
היא בהתה בקערה רגע ארוך. האם זו הייתה שאלה בעלת תשובה אחת נכונה? האם זו הייתה מלכודת? אך אז היא נזכרה בנשים האחרות, בלחיים השטופות בשמן ריחני, בצוואר הממורק בקפידה.
בעדינות, שלחה ידיים, אספה מעט מים בכפותיה, והרימה אותן אל צווארה. היא שטפה את העור בעדינות, תחילה בצוואר, אחר כך בפרקי ידיה. תנועותיה זהירות, כמעט מהוססות, אך רכות מספיק כדי לרמוז שהיא מתחילה להבין.
המאמן צפה בה בדממה, ואז הנהן באישור.
"לומדת מהר", אמר.
האחרים בחדר עקבו אחר הסצינה בשקט, אך אחד הסוחרים חייך, מצמץ באיטיות.
"יש בה משהו", ציין.
המאמן לא ענה. הוא רק הביט בה שוב, ולראשונה היא חשה את מבטו לא רק כשופט, אלא כשוקל.
האם היא תהיה ראויה להימכר? האם היא תהיה מספיק טובה לאדון כלשהו?
אבל עמוק בפנים, השאלה האמיתית שחלפה בה לא הייתה מה הם חושבים עליה.
אלא האם היא באמת מתחילה לקבל את גורלה.