צבע החיים

לך תאכל אמרת,

יש לך בכלל אוכל בבית?

לא,  אני עונה

אולי אני אסע לעיר לקנות משהו.

אני הולכת להכין ארוחת ערב,

לך תאכל.

טוב, אני עונה וחושב לעצמי שלאחרונה אני עושה דברים בלי סיבה מובנת

והם מתבררים כי נעשו בזמן הנכון.

אז מתלבש, נכנס לאוטו החדש שאני כל כך אוהב,

נוסע בכביש הישן שאני כל כך אוהב,

והמחשבות מסתדרות מעצמן, ועם כל קילומטר הכל נראה ברור יותר.

לאן, האמת שאין לי מושג, 

לא באמת רעב, לא אכלתי היום כלום וזה כבר לא משנה לי,

צמא, בהחלט צמא.

איזה מזל שיש כוסות באוטו,

ויש גם וויסקי שלאחרונה מצא את מקומו באוטו באופן קבוע.

אז אני נוסע, למקום מוכר עם נוף משכר....

שנים לא הייתי כאן, והמקום לא השתנה בכלל,

רק הנוף, הנוף בהחלט השתנה,

האורות על קו השמיים בהחלט מאירים את הנפש,

כוס הוויסקי נמזגה, וכבר כמעט בדרך להתרוקן,

את קופצת לבקר, בטקסט,

אם היית יודעת שלא אכלתי היית כועסת?

השיחה הייתה קצרה, אבל המשמעות הייתה אדירה.

מהרגע הראשון שהכרנו שמרת על פרטיותך מולי, לא נחשפת, בקושי שם,

ובעוד שחשפת את נפשך ואת תשוקותייך, עדיין תמיד היה גבול, גבול הפרטיות.

זה היה לי כל כך ברור ומובן, לא ערערתי ולא מחיתי,

להיפך תמכתי בבחירה שלך ולא קיבלת ממני שאלה בנושא שוב מאז.

מאז ומעולם אמרתי שקשר אמיתי, ובבדס"מ בעיקר תלוי בלבנות אומן.

ובשיחה הזו, ככה פתאום, בדיוק כשנעלמה לדקה הקליטה בטלפון שלי את כותבת בכזה חוסר קשר אבל עם כל כך הרבה משמעות.

"אני סומכת עליך"

אני מנסה לתרגם במיליון צורות את הכוונה שלך אבל לא הצלחתי.

"תסבירי?" אני עונה.

"XXX-XXXXXXX"

ענית.

תגובה ראשונית שלי, בדיוק כמו שהיא נכתבת ככה היא נאמרה בקול רם.

"פאק".

ברור שקבענו גבולות בעוד שאני מנסה לעכל את המשמעות.

ומה שבא בעקבות זה הימם והפחיד אותי, את יודעת.

היית צריכה לסיים שוב,

השארת אותי שם מול אורות העיר הגדולה, עם השקט,

עם המחשבות שרצות כל כך מהר שנשמע שאחרים שומעים את צלילי המנוע שלהן.

האמת לא ממש ידעתי איך לאכול את מה שהתגלה לאחר השיחה הזו,

כל אחד והפאקים שלו, לא תמיד יודעים כיצד להתמודד,

בסופו של דבר, בסביבות חצות בלילה החלטתי שהגיע הזמן לקום ולחזור למבצרי.

הוויסקי עשה אותי צמא למשהו קר, אז עצרתי בפיצוציה וירדתי לקנות שתיה.

אני יודע, לכל דבר יש משמעות, וזה היה פשוט הזוי, וזה בטח גם נשמע הזוי,

אבל למצוא בפיצוציה קטנה בגבעתיים באחת בלילה את המשקה שהכי לוקח אותי חזרה לתקופה הכי יפה בחיי, לזה לא ציפיתי,

בדרך חזרה, כשכבר סיימתי שתי פחיות הגעתי למסקנה ברורה,

זה מגיע לי, אין ממה לפחד, דברים נועדו להיות כמו שהם,

ובזמן שלהם,

כשכבר נחתי בבית שוב הופעת,

את פשוט לא מפסיקה להפתיע.

ד"א כשהכלוב יורד לתחזוקה בלילה זה מתכון לאובדן השפיות,

בעיקר אם שניה לפני כן מישהי כותבת לך תסתכל בכלוב מחכה לך הפתעה ממני.