מעונן חלקית וחם

תכתוב לי משהו מפתה. 

תכתוב לי מה היית עושה לי עם הלשון שלך, תכתוב לאן היית מכניס את האצבעות שלך. 

תרטיב אותי במילים. 

תתאר לי לאט ובפרטים איפה כל יד מונחת, איך הרגליים שלי יעופו באוויר. 

תצייר לי תמונה עם תיאורים, תגרום לי לרצות להגיב לך דברים שיגרמו לפנים שלי להאדים. 

תביך אותי שארצה לברוח מהשיחה אבל לא אוכל להפסיק. שאדע שאני חייבת לעצור אבל המילים שלך יגרמו לי לרצות להמשיך , לנסות דברים חדשים. 

תחדור לראש שלי, תחיה מתחת לעור, אל תשאיר לי אפשרות להתחמק עם תירוצים. 

אני רוצה ולא רוצה, מחכה למילים הנכונות שיפילו אותי מעבר למסך, כאלה שיטיילו לי בין פיתולי הגוף ויעשו לי נעים. 

לפעמים אני מתגעגעת להיות במרכז תשומת הלב. 

לפזז במעגלים על העמוד, עם לבוש קצר שחור, למתוח קצת את הגבולות והשרירים. 

שנים שרקדתי בשביל הספורט ולא הבנתי איזה חלל זה ממלא לי לעשות הופעה 'בטעות' לשכנים. 

יש משהו במבט האנושי שמעורר לי את מערכת העצבים. 

האישונים מתרחבים, הם מסתכלים מהופנטים, הנשים מעריכות את היופי והתנועה והגברים מתעוררים. 

ואני מרגישה שבאותו הרגע עיניים זרות מפשיטות ממני את בגדי בראשם. איך נהיה לי חמים בפנים.

אני מתגעגעת... למועדון הקבוע, לעמוד החשוך, הבל פה של וויסקי, אנרגיה כזאת שרק בדסמים מבינים.

אני מתגעגעת לזמנים הפשוטים שכל מה שהטריד אותי לאיזה מסיבה אצא בערב ובאיזה תספורת הזין האהוב עלי יפנק אותי הפעם. 

במקום להרהר מי מחברי עלול להתאבד כי חזר מוצף מאזורי מלחמה קשים, הייתי מהרהרת מי מחברי אראה במבוך מפרק לו איזה נשלטת קטנה וחמודה ואותנו כולנו יושבים לאכול המבורגר אחרי, נוסעים הביתה כשהאור כבר עולה, השמש מציצה ומסיימים את ערב במציצה.

זמנים פשוטים. 

להדליק ג'וינט כשגבר יורד לי. 

למה להנות מעולם אחד כשאפשר להנות מכל העולמות.

#פשוט

הוא אמר לי "בואי"

עניתי לו "אני לא יכולה".

הוא שאל "למה"

עניתי "כי אני אוהבת את סנייפר". 

הוא אמר לי "את לא נמשכת אלי??"

עניתי לו "ככה ככה"

הוא שאל "למה??"

עניתי "כי אני לא מסתכלת, אומרת לך, מאוהבת בסנייפר",

הוא עשה פרצוף כמו של ילד קטן.

הוא אמר לי "הוא בחיים לא יתן את כל מה שאת צריכה"

עניתי לו "אולי, אבל הוא כל מה שאני רוצה",

הוא שאל "מה יש בו שאין בי???! "

עניתי "את היושרה בחיים לא להתחיל עם אישה נשואה",

הוא השתתק, הסתובב וחזר לשולחן שאישתו יושבת ומחכה.

לפעמים אני מרגישה חנוקה תחת שכבות של משימות שלא נגמרות, משימות יומיומיות שכל סוף יום מתאפסות והינה מתחיל עוד יום חדש ושוב, קיו של משימות.

בא לי לפרוח, לזרוח, להתמסר, לאט, לצאת מראש, לצאת מהגוף, לתת במה לרוחניות שבי, להשתיק את החומריות שבי.

אוףףף כמה זמן עבר מאז שהייתה לי כזאת תחושה. 

חדר שינה לבן, מיטה ענקית, מחוץ לחלון חוף מבודד ואין סוף של ים תכלת עם חול שנהב.

החלונות היו כ"כ גדולים שהיה נדמה שלחדר יש רק 2 קירות אבן וכל השאר מכוסה וילון חצי שקוף לבן שמתנופף לו לפי קצב הגוף שלי.

זה היה לפני הרבה שנים באי בתאילנד, כזה שעוד לא היה מתוייר, כזה שאני והאקס יכולנו להרשות לעצמנו לרוץ כמו ילדים בחוף, ערומים, שיכורים, קצת מסוממים מהערב שקדם.

כמה ששנאתי את האקס הזה ועדיין הייתה לו דרך להוציא ממני תנועות וקולות שהפתיעו אותי, בכל פעם תפס אותי לא מוכנה עם איזה מוב חדש. 

באחת מהפעמים, באותו חדר לבן הוא החליט לעשות הופעה, רק שלא ידעתי שאני השחקנית הראשית והוא ידע כמה ביישנית אני, פשוט לא היה לו אכפת. 

קשר מהול בסקס אפיל רעיל וממכר, אפילו לא עצרתי לשאול מה הוא עושה, הוא פתח את קירות החלונות הענקיים וכאילו כיסה את הים שהציץ מבחוץ עם הוילון הלבן.

הפשיט אותי לאט, הוא יודע כמה חסרת סבלנות אני, אבל זה לא שינה כלום, הוא חיי במקצב משלו, תמיד היה. 

שם לי כיסוי עיניים ונראה שלשעה הקרובה זה הדבר היחידי שלבשתי..

צלל אל בין רגלי ונתן לי לצעוק עד שלא נשארו לי נוזלים בחלל הפה או בכלל. 

גמירה ועוד גמירה ועוד.. תמיד תהיתי אם היכולת הזאת גנטית או שזה פשוט סוג של סטייט אוף מיינד.

וכשבאמת לא יכולתי יותר, הוא הסיר את הכיסוי עיניים. 

לקח לי דקה להתרגל חזרה לאור החזק שנכנס מהחלון ואז הבנתי שהנבלה הזה לא אמר לי סתם "את ההופעה הכי טובה באי" מסתבר ש2 גברים שטיילו על החוף פשוט נעצרו ובהו בנו אלוהים יודע כמה זמן. 

בעודי מקללת אותו ושולחת יד לכל פיסת שמיכה שאני מצליחה למשוך אלי, לכסות את מה שגם ככה הם ראו- פניתי אליו בלחץ "מה אתה נורמלי?! לא שמת לב שהם שם??" 

הנבלה ענה "בטח שכן, אם הייתי יכול לחלוק אותך גם הייתי קורא להם להצטרף, עכשיו רדי על 4 ותגידי תודה שלא הראתי להם את כל היכולות שלך"

נכנסתי לשירותים, החדר היחידי שאין בו חלונות שקופים לים, התיישבתי על האמבטיה ולא ידעתי אם לברוח ממנו או לבקש עוד, למה תמיד מה שכל כך טוב מרגיש גם כ"כ רע?. 

ילד תחת. 

רק על התחת שלי הוא חושב 🤦🏻‍♀️

אני שונאת את רוב האנשים.

זה עצוב לומר כי אני חביבה לרוב וכתוצאה רוב האנשים מחבבים אותי.

אבל אין לי יכולת להכיל צעקות, צ'חלות בבתי קפה, עקיפות אגרסיבית בתור בסופר, נהיגת אגו מסוכנת, באמת.. זה מרוקן אותי. 

אנרגיות שיכולות ללכת לדברים טובים, לעשיה, אהבה, הכלה, נתינה נשרפות על עצבים והתעסקות בקטנוניות של אנשים להתקדם עוד 5 סנטימטרים בפקק שגם ככה כולנו תקועים בו. 

אז מה עושים? עוברים עיר? מדינה? 

אין דרך לברוח. 

אפילו פה בכלוב הקטן שלנו הם צצים בהודעות, מתיימרים להוכיח לי שהם יודעים מי אני ומה אני כי קראו עלי 2 וחצי שורות כשהייתי במצברוח סקסי או משועמם.

נשבר לי וזה לוקח לי את כל האוויר לנשימה. 

סעמק.

כשהוא שואל אותי על מה אני חושבת, אני עונה "כלום" ושניינו יודעים שאני משקרת :)

תמיד הייתי קצת ביישנית. 

לא ממש הולכת עם מחשופים, לא ממש משתפת מחשבות קינק. 

אבל כמו שקשה להסתיר דאבל די, ככה קשה להסתיר את הטבע האמיתי. 

מי שמסתכל טוב טוב מרגיש את זה נוטף ממני.