צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מעונן חלקית וחם

יום בא לי. יום רע לי. לא מסננת מחשבות.
לפני 5 שנים. 5 באוגוסט 2018 בשעה 20:40

לפעמים נדמה לי שכולם עושים את אותו הדבר.
קונים רכוש יקר יותר, בעל שורשים, מהפחד לעוף מהפחד להעז.
ככל שנשאבתי חזק יותר לשגרה היומיומית ככה חיפשתי לברוח ממנה יותר.
ככל שעשיתי יותר שעות נוספות בעבודה ככה הרכוש שקניתי נהפך ליקר יותר, וימי המחלה שלי לרבים יותר.
הפחד הזה שאני לא בנויה לתשע שש כל יום, משכנתה שתכלא אותי עד סוף חיי למשרה מסויימת מחלחל בי יותר ויותר.
הגוף שלי מתמוסס לו איבר אחרי איבר וככל שאני רואה יותר רופאים ככה אני מבינה כמה הנפש שלנו שברירית ואיך ובכוחה לפעיל ולכבות מערכות בגוף שלנו, כאלה שאותם רופאים מנסים להפעיל ולכבות בכוח ע"י אינסוף מרשמים שאוכלים לי את הכבד.
זה מעגל אכזרי, אני רואה אנשים במקרה הטוב יוצאים ממנו עם שפעת ובמקרה הרע עם סרטן כזה או אחר.
לחץ הוא גורם התחלואה מספר אחד במאות האחרונות והוא לא לוקח שבויים, לא מוותר.
וגם אני שבויה שלו, מדי פעם עולה לקחת אויר באיזה חופשה ואז שוקעת חזרה לאותם תהיות, אותה ישיבה על הגדר.
אינטואיציה אף פעם לא שיקרה לי, אני ממתינה שהיא תקום ותאמר את רצונותיה, אבל היא בדממה ואני מפחדת לוותר על החומר, הנוחיות שבחיי הייטק, או כל משרה שדוחפת אותנו לדחות את החלומות שלנו לגיל מבוגר יותר.
אין בי שום רצון להסתובב בעולם עם ראסטות וג'ויינט, לחפש את עצמי בין כל התרבויות השונות אבל תמיד אמרתי שכדי לשמוע את עצמנו אנחנו צריכים לנטרל את כל הרעש הלבן שסביבנו, רכוש, כסף ושיגרה.
כל מה שגורם לנו לחלות במחלות שאף אחד לא מוצא להם הסבר.
חלק מצאו את החופש שלהם באמונה, אלוהות כלשהי - לא משנה באיזה שם.
אלוהים מוחמד או ישו, קארמה או מפלצת הספגטי המעופפת, זה לא באמת משנה, כולם מסמנים את הרצון שלנו להתחבר.
ולמה לחכות בשגרה עד שמשהו ישבור אותה? בעצם למי יש אומץ לעזוב את הכל, לצאת לטייל ולשרוד עם תרמיל ומקל.
הפחד לאבד את מי שהכרתי כל חיי ולהכיר בי אחת אחרת מכל מה שהיקום דחף אותי להיות או איך שאנשים במרוץ העכברים אומרים "לוותר".
אתם המיוחדים, אלה שיודעים להסתכל על החיים מלמעלה, אלה שבחרו בדרך אחרת מכולם, מה גרם לכם לאבד פחד ולקפוץ לעתיד אחר בין רגע, מה דחף אותכם לעשות את הצעד לוותר על החלום של כולם, ללמוד איך לחיות אחרת בגיל שכבר בקושי מאפשר?

 

לפני 5 שנים. 17 ביולי 2018 בשעה 14:52


אני מדמיינת אותך על פיסגת הר, או סתם שדה.
הכל סביב שומם מאנשים אבל מלא בטבע, ונדמה שכמעט צפוף לך וחנוק מרוב רגשות מעורבבים.
בוהה בשמיים עם אוזניות שחורות, שיער ארוך שחור כמו שיש לאלים יווניים.
חולצה קצת קרועה, קצת מסריחה מהימים האחרונים בהם שוטטת לך בין כפרים שונים.

ונדמה שלכל מקום שהלכת עקבתי אחריך בנוכחותי.
ואתה מנסה לרוץ יותר מהר, יותר רחוק אל שדות יערות והרים.

במקום לקבל שקט קיבלת זיכרונות מתוקים שהפכו לחומצה שמכלה אותך מבפנים.

הרוח ליטפה לך את הפנים, טיילה לה בין שבילי הדמעות שנתלשו מעיינך אל העשבים מתחת וגם קצת על הבגדים.

אותם שבילים שהאצבעות שלי פעם עברו עליהם באיזה לילה חשוך אצלך בדירה כשסיימנו לשכב וניסינו להסדיר את הנשימה בין סיבוב לסיבוב, בין המילים.

שם בשדה או על ההר אתה מדמיין אותי חוזרת לך לחיים. כואב על זה שעזבתי, הזנחתי אותך להתמודד לבד עם הדברים.

הזמן עבר לך לאט, חוסר וודאות וכאב דחפו אותך לנסות דברים חדשים.

נשים הוקסמו ממך ניסו להתקרב נתת להן לגעת בהכל, רק לא מה שבוער בך בפנים.

אחרי הכל אי אפשר להכיל אהבות חדשות כשהישנה תופסת את כל המקום בכל האיברים.

קצת יותר כואב, קצת יותר חכם חזרת לארץ ולאט לאט אלי לחיים.

למדת מה זה בדס"מ, השיער סופר, הפנים לא מגולחות, שבילי הדמעות התייבשו והתחלפו בחיוכים.

ועכשיו אני זו שנופלת לזרועותיך, קארמה תמיד הקפידה ללמד אותי לקחים.

אתה בן אדם טוב ממני, חזק ממני, צללת בגללי למקומות אפלים ועכשיו אתה פה עוטף אותי כאילו לא עברו 13 חודשים.

"אהבת חיי" אמרת באיזה משפט רנדומלי, אבל אצלי הוא נחקק בפנים.

רק שעכשיו זה כבר לא מפחיד אותי, עכשיו אני מצפה ל13 חודשים הבאים.

מקווה שהפעם אדע לראות אותך מבעד לימים החולפים, מבעד לשגרה שמכבה אותך, מערבלת לך את הראש למחשבות שליליות ויוצרת לנו לילות לבנים.



 

לפני 5 שנים. 8 ביולי 2018 בשעה 20:22

זה תמיד מתחיל מאותם הודעות

"סורי שלא עניתי בייב, הייתי עם חבר"

"סורי יפה שלי, נגמרה לי הסוללה"

"חיים שלי שכחתי את הטלפון בבית" 

 

בהתחלה את מאמינה להן, אחרי זה מתעלמת, נותנת לזה להעלם, כאילו זה לא באמת קורה, כאילו אתם בשיגרה, לבסוף את נשברת, מעזה. 

 

ניגשת לסלולרי שלו, מכניסה את הסיסמה ופותחת תיבת פנדורה, הלב שלך פועם בחוזקה.

 

עם השנים למדת לזהות את הסימנים המובילים מראש, למדת מהכאב, פיתחת עור של פיל, פיתחת רף גבוה לכאב. 

 

כששואלים אותך "למה את לא נשואה" יש לך כבר תשובות מוכנות מראש, אף אחד לא יודע את האמת, אף אחד לא יודע שכבר אין בך אמון, הלב שלך דואב. 

 

ליפול אל אהבה, וליפול מאהבה זה משהו שאת כבר לא יכולה לשאת, עצם המחשבה מעוררת בך צמרמורת, פחד משתק. 

 

והינה עוד אחד נכנס לחייך והינה עוד אחד יוצא, וככה השנים מושכות אותך, את יכולה לראות רק את ההווה, העבר שורף, העתיד מתפוגג. 

 

שוכבת לך במיטה בליל מוצ"ש, החלל שבפנים שוב לא מניח לך להרדם, הטלוויזיה מייצרת רעש שגורם לך להרגיש פחות לבד, אבל שניינו יודעות שהלבד הזה לא הולך להעלם, עד לנפילה הבאה, מתנדנדת לך בין שולט לשולט, בין כאב לכאב. 

לפני 6 שנים. 1 במאי 2018 בשעה 8:21

בחוץ האויר חם, כמעט עומד.
המחנק בגרון משתלט עלי לפחות עד שהכדור שאני לוקחת עובד.
אוכל זה הדבר האחרון במחשבה שלי, אבל 48 קילו זה כבר ממש מוגזם ובולט.
אני שוקלת לעלות לקבר שלו, להשאיר שם פתק "אני יודעת שרצית להתאבד".
לדבר איתו קצת, להוציא את כל העצב, שכשיגיע יום חמישי אדע איך להפרד.
כמעט 30 יום שהוא כבר לא איתנו, אם היה יודע מה קרה פה בזמן הזה הוא היה מתרגז.
הוא השאיר אחריו חברה שבורה, ידידה מפורקת, ואת אקס שלי בודד.
נראה שכל המחלות נפש של כולנו יוצאות, 30 יום וכל יום תהפוכות, כבר שקלתי אליו להצטרף.
האויר כל כך חם בחוץ, אני אמורה לפזז עם בגד ים בחוף בודד.
במקום זה אני בקושי נושמת, מנסה להרים את עצמי נאבקת ברצון להתבודד.

 

לפני 6 שנים. 1 באפריל 2018 בשעה 19:59

עייפתי.

משחקים? לא בבית סיפרנו.
רוצה להתקשר? תיתקשר.
רוצה סטוץ? תגיד סטוץ.
רוצה לקשור? תקשור.
רוצה לדבר? תדבר.
רוצה להיקשר? תתקשר.
רוצה להתאהב? תשחרר.
רוצה לדעת עם מי אני? מה אני עושה? שאל בלי לשקר.
רוצה את הזרועות שלי סביבך? תוריד חומה, לפחות מגננה קטנה.
רוצה לשלוט עלי? אאפשר.

מתי תבין כבר? משחקים רק מעכבים מלהגיע לדבר האמיתי. נשלטות יש בשפע, סשנים משמעותיים עם חיבור - על זה לא אוותר.

דפדף גברבר, אחת כמוני 'כבדה' לאלה שלא צוללים למעבר לשוט, תחת ואזיקי ברזל.

 

לפני 6 שנים. 3 בדצמבר 2017 בשעה 13:56

4 וחצי שעות לסוף היום ואני סופרת כל דקה.

פעם המקלדת הזאת לא הייתה זרה לי, מלים היו עפות ממני במהירות טיסה, מרגשות כל מה שנתקל בדרכם, מביאות אותי לפריקה.

היום אני בוהה באויר, כוססת ציפורניים, חוששת להכיר.
שכחתי איך לבטא את מכאובי, שיאיפותי, האתר הזה נהיה זר לי, האנשים אותם אנשים.

ומי בכלל זוכר שזה בלוג של בדס"מ.

ומי בכלל זוכר איך סשן מרגיש.

ולמי בכלל יש את הזמן והפרטיות לצעוק תחת ידיים מכאיבות. לבכות דמעות של תיסכול מהשפלות.

האיפור כבר לא נמרח, העור כבר לא אדום, האזיקים מעלים אבק באיזה מגירה, אני כואבת בצורה שונה.

אני יכולה להשבע שהיו לי מילות אהבה.

אני יכולה להשבע שלבלוג הזה הייתה מטרה.

אני יכולה להשבע שהייתי טובה.

נראה שהכל דועך סביבי לאחרונה.

אולי זה שוב הזמן הזה לארוז מזוודה ולחפש לי התחלה חדשה.

או שהגיל עשה את שלו, שלושים ואחת שנה.

2 ניתוחים, חלקים ממני בצנצנות פורמלין.

קרן לייזר שאחת לחודש מבשלת אותי מבפנים.

פעם הייתה פה אחת כמוני, היא קראה לזה "ימים בורוד ואפור" דרך המילים שלה היא פיחה בי חיים.

היום היא אולי מתה ואני אולי נלחמת, אף אחד לא באמת יודע למה אנשים נעלמים.

 

 

לפני 7 שנים. 8 במאי 2017 בשעה 12:36

8 בבוקר, מתהפכת צד במיטה ולב שלי בוער, הראש שלי גוער, היום זה לא יום טוב להתמודד עם העולם. אני נשארת במיטה.

12 בצהריים כבר אין ברירה, קמה בצעדים קטנים, מצחצחת שניים שוטפת פנים, השיער האדום הזה קצת מתפרע לי לאחרונה.

עם הקפה של הבוקר מסננת את האנשים מהעבודה, בוהה בשומר מסך שלי, קוסטה ריקה חופים לבנים, מים כחולים, אני ככ שבוזה מחוסר שגרה.

בחוץ 30 מעלות, יום מושלם לברוח לחוף ינאי ולהנות מהשקיעה, לשקוע בעצמי לסדר את כל הבלגן שקרה, להנות מסימני שיזוף, זה הדברים הפשוטים שבולמים את הקריסה.

2 קידומים בחצי שנה, 2 פרידות שהסתיימו בהפתעה, מעבר דירה, רכב חדש, השינויים האלה לא נותנים אוויר להתרגל אליו לשניה.

ואולי כל מה שבא לי זה לברוח לקוסטה ריקה עם מזוודה קטנה.

למצוא לי בחור קשוב שרק ירצה לעטוף אותי ביום ובלילה לשבור את המיטה.

לחזור אחרי 14 יום ולהגלות שהכל כאן כרגיל וחוץ מהשקט שבי שום דבר לא השתנה.

לפני 7 שנים. 4 במאי 2017 בשעה 17:33

שולט, כמה סבלנות יש לך?

כי אני רווקה. ורוצה. ואפילו סוף סוף נקיה.

לקח חצי שנה אבל הינה הורדתי 90 קילו של אקס אחד שרק דרש ודרש.

ועוד 80 קילו של מסת שריר ושכל של אקס אחר שפשוט לא היה מוכן.

ועכשיו אני קלה, רק אני בתמונה.

54 קילו בלחץ של רצון למשהו חדש. 162 של מופרעות.

סוף סוף לא בתת משקל. סוף סוף לא בדיכאון. סוף סוף עם זמן פנוי.

אבל.

אני מודה, סקס אצלי קשור ישר לרגש, אז סבלנות מצידך היא חובה.

וסשן קשור אצלי לביטחון, אז זה לוקח זמן, אני מבטיחה שזה שווה את ההמתנה.

אני מחפשת אהבה לפני הכל, אבל יתכן ואהיה מוכנה להתפשר על קשר שליטה בלבד עם הכימיה נכונה.

ויש גם מגבלה קטנה, סלח לי אבל גברים נמוכים פחות מושכים בעיני, עם כל העומק שבי יש גם מציאות פשוטה.

וכן גם גברים שעירים זה בעייתי לי, אבל לכל אחד יש איזה דבר או 2 שהם ממש בל יעבור.

ואני? אני בחורה קטנטונת, חצופה, נושכת, מושכת, בודקת גבולות תמיד.

אדומת שיער, צהובת עור, לעיתים קצת רגישה מדי.

שונאת לדבר על בדס"מ בדייט ראשון או שני.

שונאת להרגיש שמנסים לבעול אותי במילים או מגע לפני שבכלל ראיתי פנים.

לא מחליפה טלפונים עד אחרי הדייט הראשון, אבל מוכנה להפגש במקום שקרוב יותר אליך שיהיה לך קליל.

אז שולט, כמה סבלנות יש לך לאחת כמוני?

לקרוא את השדים שלי כאן זה קל, אבל הצד המאושר שלי שמור מחוץ לגבולות הכלוב, הוא דווקא הרבה יותר מאתגר ממילים.

לפני 7 שנים. 5 באפריל 2017 בשעה 21:29

חבק אותי חזק, אני שבירה רק מפנים אל תפחד לפעול.
אם תגרום ללב שלי לרעוד, רגלי ירעדו איתו ככה עובד אצלי זה המכלול.
אם תגרום ללב שלי לכאוב, לא אוכל לשאת אותך בתוכי אעזוב את המחול.
דבר אלי באמיתות, ואסלח לך כמעט על הכל.
תגרום לי להרגיש היחידה, ואשכח לך רגעים שנתת לי ליפול.
תן לי קצת ממך, ואתן לך את כולי מבלי לעמול.



#אני

לפני 7 שנים. 21 במרץ 2017 בשעה 20:46

ובא לי הכל.

בא לי להיות אנוכית, הכי אנוכית שיש.

בא לי מישהו שיתרכז רק בי.
יציב ורציני.

ובא לי שהוא יפרגן לי ורק לי.
על דברים קטנים כמו נעליים או חלקים לאופנוע שלי.

ובא לי חיבוקים אל תוך הלילה, שיעטוף אותי.

ובא לי סקס אגרסיבי וחושני.
להרגיש נשית ליד גבר אמיתי.

ובא לי שהוא יקח יום מחלה בשבילי.
ונשאר כל היום במיטה, כי כסף זה רק האמצעי.

ובא לי שנדבר על הכל, שהוא לא ישפוט אותי.
כולנו בני אדם אף אחד לא חף מטעויות, גם לא אני.

ובא לי לקנות לו את העולם, ולא אכפת לי אם הוא יקנה משהו לי.
בשבילי לאהוב זה נתינה, זה הכייף שלי.

ובא לסמוך עליו בעינים עצומות, כי הלב שלו שייך רק לי.

ובא לי את כל תשומת לב שלו, פעם אחת בחיים אני רוצה להבין איך זה להיות במקום ההיא.
ההיא שתמיד משאירה אצלהם חותם גם כשהם מתאהבים בי.

ובא לי כל כך הרבה לעצמי.
הלוואי וידעתי לדרוש חיבוק, נשיקה, או סתם זמן שלו - לי.