4 וחצי שעות לסוף היום ואני סופרת כל דקה.
פעם המקלדת הזאת לא הייתה זרה לי, מלים היו עפות ממני במהירות טיסה, מרגשות כל מה שנתקל בדרכם, מביאות אותי לפריקה.
היום אני בוהה באויר, כוססת ציפורניים, חוששת להכיר.
שכחתי איך לבטא את מכאובי, שיאיפותי, האתר הזה נהיה זר לי, האנשים אותם אנשים.
ומי בכלל זוכר שזה בלוג של בדס"מ.
ומי בכלל זוכר איך סשן מרגיש.
ולמי בכלל יש את הזמן והפרטיות לצעוק תחת ידיים מכאיבות. לבכות דמעות של תיסכול מהשפלות.
האיפור כבר לא נמרח, העור כבר לא אדום, האזיקים מעלים אבק באיזה מגירה, אני כואבת בצורה שונה.
אני יכולה להשבע שהיו לי מילות אהבה.
אני יכולה להשבע שלבלוג הזה הייתה מטרה.
אני יכולה להשבע שהייתי טובה.
נראה שהכל דועך סביבי לאחרונה.
אולי זה שוב הזמן הזה לארוז מזוודה ולחפש לי התחלה חדשה.
או שהגיל עשה את שלו, שלושים ואחת שנה.
2 ניתוחים, חלקים ממני בצנצנות פורמלין.
קרן לייזר שאחת לחודש מבשלת אותי מבפנים.
פעם הייתה פה אחת כמוני, היא קראה לזה "ימים בורוד ואפור" דרך המילים שלה היא פיחה בי חיים.
היום היא אולי מתה ואני אולי נלחמת, אף אחד לא באמת יודע למה אנשים נעלמים.