זה תמיד מתחיל מאותם הודעות
"סורי שלא עניתי בייב, הייתי עם חבר"
"סורי יפה שלי, נגמרה לי הסוללה"
"חיים שלי שכחתי את הטלפון בבית"
בהתחלה את מאמינה להן, אחרי זה מתעלמת, נותנת לזה להעלם, כאילו זה לא באמת קורה, כאילו אתם בשיגרה, לבסוף את נשברת, מעזה.
ניגשת לסלולרי שלו, מכניסה את הסיסמה ופותחת תיבת פנדורה, הלב שלך פועם בחוזקה.
עם השנים למדת לזהות את הסימנים המובילים מראש, למדת מהכאב, פיתחת עור של פיל, פיתחת רף גבוה לכאב.
כששואלים אותך "למה את לא נשואה" יש לך כבר תשובות מוכנות מראש, אף אחד לא יודע את האמת, אף אחד לא יודע שכבר אין בך אמון, הלב שלך דואב.
ליפול אל אהבה, וליפול מאהבה זה משהו שאת כבר לא יכולה לשאת, עצם המחשבה מעוררת בך צמרמורת, פחד משתק.
והינה עוד אחד נכנס לחייך והינה עוד אחד יוצא, וככה השנים מושכות אותך, את יכולה לראות רק את ההווה, העבר שורף, העתיד מתפוגג.
שוכבת לך במיטה בליל מוצ"ש, החלל שבפנים שוב לא מניח לך להרדם, הטלוויזיה מייצרת רעש שגורם לך להרגיש פחות לבד, אבל שניינו יודעות שהלבד הזה לא הולך להעלם, עד לנפילה הבאה, מתנדנדת לך בין שולט לשולט, בין כאב לכאב.
