מעונן חלקית וחם

ילד תחת. 

רק על התחת שלי הוא חושב 🤦🏻‍♀️

אני שונאת את רוב האנשים.

זה עצוב לומר כי אני חביבה לרוב וכתוצאה רוב האנשים מחבבים אותי.

אבל אין לי יכולת להכיל צעקות, צ'חלות בבתי קפה, עקיפות אגרסיבית בתור בסופר, נהיגת אגו מסוכנת, באמת.. זה מרוקן אותי. 

אנרגיות שיכולות ללכת לדברים טובים, לעשיה, אהבה, הכלה, נתינה נשרפות על עצבים והתעסקות בקטנוניות של אנשים להתקדם עוד 5 סנטימטרים בפקק שגם ככה כולנו תקועים בו. 

אז מה עושים? עוברים עיר? מדינה? 

אין דרך לברוח. 

אפילו פה בכלוב הקטן שלנו הם צצים בהודעות, מתיימרים להוכיח לי שהם יודעים מי אני ומה אני כי קראו עלי 2 וחצי שורות כשהייתי במצברוח סקסי או משועמם.

נשבר לי וזה לוקח לי את כל האוויר לנשימה. 

סעמק.

כשהוא שואל אותי על מה אני חושבת, אני עונה "כלום" ושניינו יודעים שאני משקרת :)

תמיד הייתי קצת ביישנית. 

לא ממש הולכת עם מחשופים, לא ממש משתפת מחשבות קינק. 

אבל כמו שקשה להסתיר דאבל די, ככה קשה להסתיר את הטבע האמיתי. 

מי שמסתכל טוב טוב מרגיש את זה נוטף ממני. 

כשסנייפר שואל אותי מה בא לי לארוחת בוקר.

לא מוצאת את הזמן לכתוב. 

לא לעדכן. 

בקושי לענות. 

ככה זה שהחיים צפופים באושר. 

סנייפר חזר טעון מ90 יום בעזה והתחת שלי משלם.

אין תלונות. 

לפני שכלובי פיתה אותי בזהב חשבתי פעמיים אם לחזור או לא. 

סנייפר כמובן עודד- אני הייתי על הגדר.

קראתי את עצמי מלפני עשור, קראתי הכל.

ארכיון מוסתר עמוס בהרפתקאות, פינות שלא חשבתי שאחווה. 

אולי הגיע הזמן לפתוח את התיבת פנדורה הזאת, לא זוכרת מה היה יותר, טירוף או כאב. 

נשואה(לסנייפר אלא מה). מאושרת. שובבה. 

האם גם החכמתי? אגלה בקרוב. 

כן, אני פה. 

לא אתה לא. 

וגם זה שלפניך לא. 

אבל יש פה הרבה 'פנים' מוכרות שמזכירות ימים יפים לפני מגיפות, עיצוב חדרים וטבעות. 

השקט מחלחל למקומות, לזכרונות. 

החיוך מתרווח על הפנים, אף מסיכה שאלבש לא יכולה להסתיר אותו. 

מתגעגעת קצת היום, קצת אתמול ואולי קצת מחר. 

אומרים שאנשים שמתאבדים ואנשים שנפטרים לא 'הולכים' לאותו המקום.

אומרים שאהבת נפש לעולם לא תהיה קלה אך לעולם לא תשבור לך את הלב. 

אומרים שזמן מעביר הכל, מאלחש כאב, מחלים פצעים. 

אומרים שלכל סיר יש מכסה. 

אומרים שאף אדם אינו אי, שאנחנו בנויים לחיות בחברה ואף להתרבות מעניק לנו משמעות. 

אומרים הכל זמני חוץ מהמוות, הורות והיום בו באנו לעולם.

אומרים שהדברים הכי יפים בחיים מסוכנים, כמו השמש, חיות צבעוניות בטבע, והתחושה שסמים נותנת לנו. 

אומרים שלהכל יש משמעות ויש מישהו, משהו גדול מאיתנו שמתכנן בשבילנו את החיים אבל לא את הבחירות. 

אז אומרים.. 

אני מרגישה שהשארת אותי לשמור עליהם ולמען האמת אני עושה עבודה דיי מחורבנת.

מתעסקת בשטויות, אומרת מילים נאיביות כמו "הזמן עושה את שלו" או "הוא שומר עלינו מלמעלה" וכל שאר הירקות.

שניינו יודעים שאתה לא שומר עלינו מלמעלה, לכל היותר צופה וצוחק על איך אנחנו רצים סביב הזנב של עצמנו, או כועס על על הזמן שאנחנו מבזבזים בלבכות עליך במקום לצאת ולחוות את החיים כמו שאתה רצית, הכל באקסטרים.

יש ימים שאתה באמת עולה לי על כל העצבים, לילדה הזאת יכלו להיות חיים טובים, היה לה באמת סיכוי לאושר, וכשהלכת לקחת אותו איתך והשארת אותה טובעת בכדורים, הקאות בשירותים.

אני לא מבינה אותך, באמת.. מה היה לך רע פה כל כך? אני יודעת שלא בחרת לעזוב אותנו, בחרו בשבילך אבל גם כשהיית כאן לא ניצלת את הזמן שניתן לך, אני רוצה לפאר אותך כמו שעושים לכל המתים, אבל אני מוצאת רק כעס במקום בו היו אמורים להיות געגועים.

ילד חרא קטן, קיבלת הכל,פנים יפות משפחה אוהבת ובוא נאמר תאכלס לאף אחד פה אין בדיוק חיים קלים.

השארת אותי אותה ואותו מתרפקים על חתיכת שיש לבנה חרוטה במילים שחורות בין כמה עצים.

השארת אותי לשמור על האנשים היקרים לך מבלי לשאול אותי, האחריות הזאת מורידה אותי למקומות נמוכים.

אם אתה באמת צופה, שומר, או סתם צוחק לנו בפנים, אז אתה רואה את הכאוס והשברים שהכרחת אותי להשלים.

לפחות תעזור לי פה ושם, תשאיר לי סימנים שידחפו אותי, יתדלקו אותי באנרגיות חיוביות כדי להרים את אלה שתחת כנפי, אלה שהשארת מאחור, אלה שלהם כבר נגמרו לי המילים.

שוב ערה עד שעות הבוקר מטפסת מחוץ לחדר מבין חריצי הצבע על קיר, קילופים ישנים.

חתול שחור בוהה בי מבין הצללים של אור שמש ראשון, עיניו ממיסות את האישה שבי עד שנשארת מולו ילדה בחוסר אונים.

ידעתי שהרגע הזה יגיע שהחתול הזה יחזור שוב ויזכיר לי שלבחורות כמוני אין מתנות בחיים.

קיבלתי 4 חודשים של קשתות בענן, חדי קרן רצים.
המציאות והחתול צחקו עלי בשקט, עד ששמעתי, נותרו רק רסיסים.

מבעד לרסיסים תמיד אותו החלום, לרצות להשתייך, להרגיש שוב בית בין זרועות של אוהבים.

חיפשתי אותן בכל מקום בכדור, טסתי לרגע בין הכוכבים.

ובדיוק שחשבתי שנפלתי על פרחים, מתחתם הסתתרו להן אבנים.

הנחיתה הייתה קשה מנשוא, שמעתי את עצמותי נשברות בין הסלעים.

בחור עיני דבש שתל שם את הפרחים.
ידע שכשאראה אותם אקפוץ לתוכם מבלי לחשוב, כי בחורות לבחורות כמוני אין מתנות, בחיים.