אני מרגישה שהשארת אותי לשמור עליהם ולמען האמת אני עושה עבודה דיי מחורבנת.
מתעסקת בשטויות, אומרת מילים נאיביות כמו "הזמן עושה את שלו" או "הוא שומר עלינו מלמעלה" וכל שאר הירקות.
שניינו יודעים שאתה לא שומר עלינו מלמעלה, לכל היותר צופה וצוחק על איך אנחנו רצים סביב הזנב של עצמנו, או כועס על על הזמן שאנחנו מבזבזים בלבכות עליך במקום לצאת ולחוות את החיים כמו שאתה רצית, הכל באקסטרים.
יש ימים שאתה באמת עולה לי על כל העצבים, לילדה הזאת יכלו להיות חיים טובים, היה לה באמת סיכוי לאושר, וכשהלכת לקחת אותו איתך והשארת אותה טובעת בכדורים, הקאות בשירותים.
אני לא מבינה אותך, באמת.. מה היה לך רע פה כל כך? אני יודעת שלא בחרת לעזוב אותנו, בחרו בשבילך אבל גם כשהיית כאן לא ניצלת את הזמן שניתן לך, אני רוצה לפאר אותך כמו שעושים לכל המתים, אבל אני מוצאת רק כעס במקום בו היו אמורים להיות געגועים.
ילד חרא קטן, קיבלת הכל,פנים יפות משפחה אוהבת ובוא נאמר תאכלס לאף אחד פה אין בדיוק חיים קלים.
השארת אותי אותה ואותו מתרפקים על חתיכת שיש לבנה חרוטה במילים שחורות בין כמה עצים.
השארת אותי לשמור על האנשים היקרים לך מבלי לשאול אותי, האחריות הזאת מורידה אותי למקומות נמוכים.
אם אתה באמת צופה, שומר, או סתם צוחק לנו בפנים, אז אתה רואה את הכאוס והשברים שהכרחת אותי להשלים.
לפחות תעזור לי פה ושם, תשאיר לי סימנים שידחפו אותי, יתדלקו אותי באנרגיות חיוביות כדי להרים את אלה שתחת כנפי, אלה שהשארת מאחור, אלה שלהם כבר נגמרו לי המילים.
