לפעמים נדמה לי שכולם עושים את אותו הדבר.
קונים רכוש יקר יותר, בעל שורשים, מהפחד לעוף מהפחד להעז.
ככל שנשאבתי חזק יותר לשגרה היומיומית ככה חיפשתי לברוח ממנה יותר.
ככל שעשיתי יותר שעות נוספות בעבודה ככה הרכוש שקניתי נהפך ליקר יותר, וימי המחלה שלי לרבים יותר.
הפחד הזה שאני לא בנויה לתשע שש כל יום, משכנתה שתכלא אותי עד סוף חיי למשרה מסויימת מחלחל בי יותר ויותר.
הגוף שלי מתמוסס לו איבר אחרי איבר וככל שאני רואה יותר רופאים ככה אני מבינה כמה הנפש שלנו שברירית ואיך ובכוחה לפעיל ולכבות מערכות בגוף שלנו, כאלה שאותם רופאים מנסים להפעיל ולכבות בכוח ע"י אינסוף מרשמים שאוכלים לי את הכבד.
זה מעגל אכזרי, אני רואה אנשים במקרה הטוב יוצאים ממנו עם שפעת ובמקרה הרע עם סרטן כזה או אחר.
לחץ הוא גורם התחלואה מספר אחד במאות האחרונות והוא לא לוקח שבויים, לא מוותר.
וגם אני שבויה שלו, מדי פעם עולה לקחת אויר באיזה חופשה ואז שוקעת חזרה לאותם תהיות, אותה ישיבה על הגדר.
אינטואיציה אף פעם לא שיקרה לי, אני ממתינה שהיא תקום ותאמר את רצונותיה, אבל היא בדממה ואני מפחדת לוותר על החומר, הנוחיות שבחיי הייטק, או כל משרה שדוחפת אותנו לדחות את החלומות שלנו לגיל מבוגר יותר.
אין בי שום רצון להסתובב בעולם עם ראסטות וג'ויינט, לחפש את עצמי בין כל התרבויות השונות אבל תמיד אמרתי שכדי לשמוע את עצמנו אנחנו צריכים לנטרל את כל הרעש הלבן שסביבנו, רכוש, כסף ושיגרה.
כל מה שגורם לנו לחלות במחלות שאף אחד לא מוצא להם הסבר.
חלק מצאו את החופש שלהם באמונה, אלוהות כלשהי - לא משנה באיזה שם.
אלוהים מוחמד או ישו, קארמה או מפלצת הספגטי המעופפת, זה לא באמת משנה, כולם מסמנים את הרצון שלנו להתחבר.
ולמה לחכות בשגרה עד שמשהו ישבור אותה? בעצם למי יש אומץ לעזוב את הכל, לצאת לטייל ולשרוד עם תרמיל ומקל.
הפחד לאבד את מי שהכרתי כל חיי ולהכיר בי אחת אחרת מכל מה שהיקום דחף אותי להיות או איך שאנשים במרוץ העכברים אומרים "לוותר".
אתם המיוחדים, אלה שיודעים להסתכל על החיים מלמעלה, אלה שבחרו בדרך אחרת מכולם, מה גרם לכם לאבד פחד ולקפוץ לעתיד אחר בין רגע, מה דחף אותכם לעשות את הצעד לוותר על החלום של כולם, ללמוד איך לחיות אחרת בגיל שכבר בקושי מאפשר?
