בסוף פשוט נכנסתי הביתה. הלב הלם בחזה, כמו לפני מרד, כמו לפני קרב גורלי. הרי יש לי מפתח. סובבתי אותו בדלת ופשוט נכנסתי. דופק חזק ומהיר. דופק שהולם ברקות ובאזניים. מהרחוב כבר ראיתי שהאור בחדר שלך דולק. הנחתי שאתה ער, אבל נכנסתי וגיליתי שאתה ישן, עם אור פתוח, דלת החדר פתוחה, האור במסדרון ובמטבח פתוח, הטלוויזיה פתוחה, המקסיקני יושב במטבח ומדבר בטלפון על ספיקר, בספרדית. אור כמו במסדרון של בית חולים. בהיר מדיי ומסנוור, באמצע הלילה. מעולם לא היה האור בדירה שלנו כל כך לבן כמו עכשיו. כאילו המנורות מבקשות לחדור את העור שלי, כמו ברנטגן, לחשוף את הדם ההולם בעורקים עם כל פעימה – גלים של הדף, דם מפמפמם ודחוס, שחור. כאילו כל מה שמשתולל אצלי בעומק הגוף לא פוער את העור שלי גם ככה ויוצא החוצה, זועק בפני כל מי שחולף על פניי כל הערב גם ככה, כאילו יש צורך בחישוף הזה. [...]
המשך: