|
|
|
חיכיתי לך קצת מחוץ לחדר שלי. הפנים אל המסדרון, אליך, לראות אם תבוא. הלכת להביא סיגריה, התנצלת בפני המקסיקני, שאתה צריך ללכת לדבר איתי קצת, אין ברירה, והמקסיקני כמובן הבין: ברור, זה בסדר, אל תדאג. ואני מחכה ומביט, מרגיש את הדופק נרגע מעט מהסער. אתה בא לקראתי, פותח את הדלת של החדר שלי ומורה לי בהינד ראש להיכנס. אני נכנס, אתה נכנס אחריי וסוגר את הדלת. החלון הגדול בחדר שלי פתוח. יש כביסה שלך, תלויה בחבל שמחוץ לחלון הגדול. [...]
ישבתי במטבח וחיכיתי לך במשך קרוב לשעה. קצת דיברתי עם המקסיקני שלך. הוא היה מקסים. חתיך מאוד וחביב אליי. בשלב כלשהו נכנסה השותפה. סיפרתי לה שאני יוצא מהדירה והיא נעצבה מאוד. היא עזבה את המטבח וחזרה אל החדר שלה. המקסיקני שאל אותי מה קרה עכשיו. למה עכשיו אני עצוב כל כך, אם אני מאוהב בבחור שאני מאוהב בו כבר שמונה חודשים. אמרתי לו שיש לו עכשיו מישהו חדש. הוא אמר שאני צריך לשכוח ממנו. לצאת למסיבות, להכיר בחורים חדשים. דיברנו קצת על תל אביב. הוא אמר שיש כאן כל כך הרבה בחורים חתיכים – למה לי להיות סגור דווקא על אחד. אמרתי לו שמבחינתי יש בעיר רק בחור אחד. אני עיוור לחלוטין לכל היתר. לא רואה בכלל בחורים אחרים ולא מעניין אותי להיות עם אחרים. אני לא רוצה לצאת למסיבות ולא רוצה לפגוש אף אחד. קיוויתי שאתה שומע את השיחה שלנו. אחר כך ידעתי שלא שמעת. [...]
בסוף פשוט נכנסתי הביתה. הלב הלם בחזה, כמו לפני מרד, כמו לפני קרב גורלי. הרי יש לי מפתח. סובבתי אותו בדלת ופשוט נכנסתי. דופק חזק ומהיר. דופק שהולם ברקות ובאזניים. מהרחוב כבר ראיתי שהאור בחדר שלך דולק. הנחתי שאתה ער, אבל נכנסתי וגיליתי שאתה ישן, עם אור פתוח, דלת החדר פתוחה, האור במסדרון ובמטבח פתוח, הטלוויזיה פתוחה, המקסיקני יושב במטבח ומדבר בטלפון על ספיקר, בספרדית. אור כמו במסדרון של בית חולים. בהיר מדיי ומסנוור, באמצע הלילה. מעולם לא היה האור בדירה שלנו כל כך לבן כמו עכשיו. כאילו המנורות מבקשות לחדור את העור שלי, כמו ברנטגן, לחשוף את הדם ההולם בעורקים עם כל פעימה – גלים של הדף, דם מפמפמם ודחוס, שחור. כאילו כל מה שמשתולל אצלי בעומק הגוף לא פוער את העור שלי גם ככה ויוצא החוצה, זועק בפני כל מי שחולף על פניי כל הערב גם ככה, כאילו יש צורך בחישוף הזה. [...]
אתמול בלילה נסעתי לחדר מיון, לראות פסיכיאטר, לקבל כדור שירגיע אותי. זה קצת עזר. היה לי קושי ממשי לשום וכאב ממשי בחזה ולחץ חזק בבטן. אני מרגיש שאני לא מסוגל לחשוב בצלילות. אני מודע לזה, מבין את זה, ובכל זאת לא מסוגל. מן הסתם תמיד היו לי בעיות. כנראה שאני בנאדם עם בעיות. אבל אני לא חושב שאי פעם היה לי קשה כל כך. אני לא זוכר מתי סבלתי כל כך מחוסר שפיות כמו עכשיו. [...]
בבוקר יום שני האחרון, כשנפגשנו במטבח, ואחרי שנישקת אותי על הלחי והחלפנו כמה מילים, אמרת לי: "הבחור המקסיקני שפגשתי ביוון, שסיפרתי לך עליו – אז הוא כאן", והראית לי עם הראש להסתכל מאחורה, וסובבתי את הראש – הדלת של החדר שלך הייתה פתוחה, והסתכלתי לתוך החדר שלך – ענק ואצילי, כזה שמטיל יראה במי שנכנס אליו, מואר מהמרפסת הגדולה ומהחלון, מראות במסגרות עץ עבות תלויות על הקיר, מיטת אפיריון מרשימה מאוד, מעץ מלא, גדולה וגבוהה ומאסיבית, עם עמודים בארבע הפינות – וגוף גברי, עירום, חלק, חטוב, של גבר זר, שוכב בתוכה. [...]
אולי אני צריך להתחיל מהסוף. אני יושב כרגע אצל האקס בירושלים. היום כל היום ישבתי וכתבתי את הבלוג הזה. מהבוקר עד עכשיו, ועכשיו כבר שתיים בלילה. אני מציף את עצמי בזכרונות. מנסה לשחזר כל רגע, כל אירוע, כאילו מדובר באיזו חקירה בלשית. כאילו זה חשוב לזכור מה בדיוק קרה מתי. מה היה קודם ומה אחר כך. יכול להיות שאני צריך את ההתעסקות הזו עכשיו. יכול להיות שזו דרך להיגמל. לסגור את כל המעגלים ולהמשיך הלאה. יכול להיות שזו דרך להישאר בחיים. [...]
עבר עליי שבוע איום. הייתי בחתונה של בן דוד שלי והתקשתי לנשום. הייתי בודד והרגשתי שאין לי מה לעשות עם עצמי. נסעתי משם לירושלים, אל האקס, שינחם אותי קצת. אני רגיל לחשוב עליו בתור מי שיכול לנחם אותי. הוא ניסה. היו לי המון שאלות: רציתי להיזכר איך היה כשהיינו ביחד, לפני שש שנים. למה בעצם נפרדנו, מה קרה, בתקופה ההיא, של הפרידה. [...]
נפגנשנו לפנות בוקר, בערך בשעה חמש, שעון תל אביב, בחוץ חושך, בקרוב יעלה האור, קריר אבל לא קר. אמרתי שאבוא ברגל, אמרת לי לקחת מונית, לקחתי מונית. לא הייתי רגיל לנסוע במוניות. אני רגיל לשלם על מונית רק כשאני ממש מאחר להגיע למקום חשוב. לעבודה. לריאיון עבודה. אני רגיל ללכת ברגל לכל מקום. אני לא משלם על מוניות סתם כך. [...]
נזכרתי שפעם, כשהיינו ילדים ומישהו היה מבקש טובה, היינו אומרים: "מה אני, העבד שלך?". וקרה גם שאמא אמרה לי ללכת לסדר את החדר, ועניתי: "מה אני, העבד של עצמי?!". נזכרתי בזה ביום שישי. כל השבוע השארתי את הבלאגן והטינופת כי חשבתי שהילד שלי יחזור ואני אכריח אותו לנקות. אבל אז, ביום שישי, הסתבר [שוב] שאני חי באשליות, שהוא לא הילד שלי והוא לא יחזור. אמרתי לעצמי: "די, נירוס, [לעצמי אני לא קורא אדון], הגיע הזמן לנקות", ופתאום, משום מקום, ממעבי זכרונות הילדות, עניתי: "מה אני, העבד של עצמי?!", ונאלצתי להודות בפניי שכן. לפחות בינתיים, זה אני. [...]
