So....

שוב בלופ עם עצמי.

לא אם אתה רוצה אותי.
אם אני נוחה לך.

יש הבדל.

כי לרצות זה לחפש אותי גם כשאני מסובכת.
גם כשאני לא קלה.
גם כשאני לא נותנת הכול מיד.

ונוחה?
נוחה זה חמים. זמין. מוכר.
כמו חולצה ישנה שלא זורקים.

ואני שוכבת לידך, מרגישה את היד שלך על הגוף שלי, את המבטים שלך שנשארים קצת יותר מדי זמן, את הרעב השקט הזה שעובר בינינו…

ועדיין, בתוך כל החום הזה, עולה השאלה.

האם אתה בוחר בי,
או פשוט נהנה מזה שאני כאן?

הראש שלי מחפש הוכחות.

הגוף שלי כבר יודע את התשובה.

וביניהם אני מסתובבת במעגלים.

שוב…

כל היום הגוף שלי חזר אל הכלוב שלך בלי רשות.
אל התחושה הזאת של להיות סגורה בשבילך, מחכה רק לך,
עם חום איטי שמטפס מתחת לעור ולא נותן לי לחשוב על שום דבר אחר.

ניסיתי להעסיק את עצמי, לדבר, לעבוד, לנשום רגיל…
אבל כל מחשבה חזרה לאותו מקום —
אל הרגע שבו תחליט לפתוח, לגעת, לקחת ממני שוב את השליטה.

ויש משהו ממכר בידיעה הזאת.
שאפילו מרחוק, אפילו בלי מגע,
אתה יודע בדיוק איך לגרום לי להירטב מהמחשבות שלך בלבד.

הכי מצחיק זה שאת משתפת על קשר, אז הרבה פונים להכיר. 

תודה זה באמת מחמיא…. אך איך אומרים… לא רלוונטי, אני בענן שלי….  תנו לי להנות ממנו 😉❣️

יש אנשים  שנכנסים לחיים כמו סערה.
ויש כאלה שנכנסים כמו ים בלילה —
שקטים מדי בשביל להבין כמה עמוק הם מגיעים.

אתה תמיד היית מהסוג השני.

אולי בגלל זה נבהלתי.
כי קל יותר להתמודד עם רעש.
עם כאוס.
עם דלתות נטרקות.

אבל מה עושים מול מישהו שהמבט שלו מצליח לפרק ממני שכבות בלי לגעת אפילו?
מול גוף שהזיכרון שלו נשאר על העור גם אחרי שנפרדים?

פתחת את הדלת כאילו הזמן לא ניסה לשבור משהו בינינו.
כאילו לא ברחתי באמצע הדרך רק כי הלב שלי שמע סכנה במקום שהיה בו שקט.

והאמת?
אולי מה שהפחיד אותי אף פעם לא היה הרגש.
אלא העוצמה של המשיכה הזאת אליך.
הדרך שבה הגוף שלי נרגע לידך ובוער בו־זמנית.
איך כל מרחק בינינו מרגיש זמני מהרגע שאתה מתקרב שוב.

יש בך משהו שלא מבקש מקום —
הוא פשוט תופס אותו.
במבט.
בקול.
בדרך שבה הידיים שלך נחות עליי כאילו הן כבר מכירות את הדרך גם אחרי זמן.

והפחד הזה…
הוא לא פחד ממך.
הוא פחד מהרגע שבו מפסיקים לרוץ ומגלים כמה נעים להישאר.
כמה מסוכן זה לרצות מישהו לא רק עם הראש, אלא עם כל הגוף.

כי יש בינינו תשוקה שלא יודעת להיות עדינה באמת.
כזאת שנמצאת גם בשקט.
גם במרחק של כמה סנטימטרים בינינו.
גם ברגעים שבהם אף אחד לא נוגע, אבל הכול כבר בוער.

ואתה —
אתה ממשיך לעמוד שם בפשטות הזאת שלך,
עם המעשים הקטנים שמרגישים אמיתיים יותר מאלף מילים,
עם הדרך הזאת לגרום לי להרגיש נחשקת בלי לנסות אפילו.

וזה מבלבל אותי.
כי אולי לא כל דלת שנפתחת נועדה להיסגר בטריקה.
אולי לא כל דבר טוב חייב להישבר כדי להיות מוכר.

ואולי, רק אולי,
הגיע הזמן להפסיק להקשיב לפחדים שמתחפשים לאינטואיציה.
להפסיק לברוח רגע לפני שהלב והגוף מספיקים לנשום יחד.

כי יש נוכחות שמרגישה כמו מקום לחזור אליו,
גם כשעוד אין לה שם.

לחזור להירדם על דפיקות הלב שלך…

זה לא רק הגוף שנרגע, אלא כל מה שבתוכי שסוף־סוף מפסיק להחזיק את עצמו כל־כך חזק.

איתך, הזמן מאבד צורה, המחשבות נחלשות, והלב שלי שוכח לרגע למה הוא למד לפחד.

ואולי דווקא בגלל שזה מרגיש כל־כך עמוק, כל־כך נדיר, כמעט בלי סוף…
נשאר בי רעד קטן, שקט, מהמחשבה שמשהו יפה כל־כך יכול שוב לחמוק  לי בין הידיים.

">

אין על החופים בנורמנדי 

יש גבול.

נמאס לי.

נמאס לי באמת.

לא נמאס כזה של רגע, של עייפות חולפת — נמאס עמוק, כזה שיושב בבטן ולא זז.

נמאס לפחד.

נמאס להעמיד פנים שהכול בסדר.

נמאס להתרגל למה שלא אמורים להתרגל אליו.

נמאס שמבקשים מאיתנו להיות חזקים כל הזמן,

כאילו זה מובן מאליו,

כאילו אין מחיר לזה.

יש גבול כמה אפשר להכיל,

כמה אפשר לשתוק,

כמה אפשר להמשיך כרגיל כששום דבר כבר לא רגיל.

אני עייפה מלהיות “בסדר”.

אני פשוט… נמאס לי

ואלוואי זה היה נמאס לי כזה טיפשי :">

פשוט אלופה!