So....

העור כבר לא שוכח.

הוא זוכר הכול.

כל מגע נהיה חד יותר,

כל נשימה כבדה יותר,

כאילו האוויר נכנס לאט —

כמו יד שמזהירה.

הגוף מדבר בשפה של גבולות.

לא בצעקות.

בלחישה.

בצמרמורת קטנה,

בכיווץ,

ב״עד כאן״ שמופיע באמצע החיים.

מה שפעם היה טבעי הפך להיות מסוכן-יפה,

כמו אש שנוגעת בעור

ומשאירה סימן גם כשכבר אין כאב.

יש געגוע לדחף,

לריצה,

לשכחה המתוקה של הלילה.

אבל משהו נסגר.

והסגירה הזאת לא מרגישה כמו סוף —

אלא כמו עור חדש שנמתח מעל הכול.

ופתאום, בתוך השקט,

החיים דורשים דבר אחד:

להרגיש.

באמת.

בלי לברוח.

כמו התחלה שקטה,

שבה לומדים מחדש לנשום,

ללכת,

ולחיות בתוך הגוף —

במקום לרוץ מעליו.

אני תמיד אהבתי לשחק עם אש.

להתקרב יותר מדי.

להרגיש את החום על העור.

הפעם… זה כמעט נגמר.

אבל לא.

עוד לא…

רעש הרקע של בית החולים לא מפסיק.

הצפצופים הקטנים של המכשירים, הנשימות של המכונות, הצעדים המהירים במסדרון, הדלתות שנפתחות ונסגרות בלי סוף.

אפילו הבועות בעירוי — טיק… טיק… טיק… — כאילו מזכירות לי שהגוף שלי עדיין כאן, עדיין עובד, עדיין נאחז.

ואני שוכבת בתוך כל הרעש הזה, ערה פתאום, כאילו מישהו העיר אותי מתוך הלם שאי אפשר להסביר במילים.

השוק של החיים. השוק של הפחד. השוק של להבין כמה הכל יכול להשתנות ברגע אחד.

ובתוך כל זה… יש משהו כמעט חושני ברעש הזה.

הוא חודר פנימה, עוטף אותי, מכריח אותי להרגיש.

הוא לא נותן לי לברוח.

הוא שם אותי מול עצמי, בלי מסכות, בלי תירוצים.

ואולי זו בדיוק הנקודה.

אני חייבת ללמוד לשים את עצמי במרכז.

לא בסוף הרשימה. לא אחרי כולם.

במרכז.

להקשיב לגוף שלי.

לכבד את הפחד שלי.

לתת מקום לעייפות שלי.

להפסיק להתכווץ כדי שיהיה לאחרים נוח.

ואני מבינה עכשיו, בשקט הזה שנוצר בין צפצוף לצפצוף,

שלא כל נוכחות היא באמת נוכחות.

שיש אנשים שהם כמו רעש רקע — ממלאים את החדר, אבל לא מחממים אותו.

ואני… אני רוצה משהו אחר.

פחות קולות מסביב, יותר אמת.

פחות אנשים שמדברים, יותר אנשים שמרגישים.

להיות מוקפת במי שיודע לשבת לידי בלי להסביר,

במי שמחזיק אותי בלי להכביד,

במי שלא נבהל מהעומק שלי —

רק נשאר.

יש ימים שבהם הדיכאון חוזר

כמו אור חלש שמסרב לכבות.

לא דרמה.

לא נפילה.

רק עייפות שמתעקשת להישאר.

ימים של מאבק שקט,

בלי אויב ברור,

בלי סיבה שמחזיקה משפט שלם.

עבר זמן מאז הפעם האחרונה

שבאמת הקשבתי לעצמי.

מאז מילאתי את הזמן בעשייה.

תנועה בלתי פוסקת,

כאילו מהירות יכולה להחליף כיוון.

אני רצה,

לאט־לאט שוכחת אחרי מה.

להיות טובה יותר.

מדויקת יותר.

מספיקה יותר.

ותמיד נדמה שעוד רגע זה ייסגר.

תמיד זה לא.

ובין משימה למשימה

נפתח חלל קטן.

לא תהום —

יותר כמו חדר ריק

שאיש לא טרח לרהט.

אני עייפה.

לא מהעשייה,

מהצורך להאמין

שבסוף היא תשתלם.

אושר?

מושג נוח לשיחות קלות.

אומרים שהוא שם,

אבל אף אחד לא טורח לצרף אייקון.

ואם כבר מצאתי משהו שמזכיר שמחה,

הוא נעלם לפני שהספקתי לזהות אותו.

מחר יהיה יום נוסף.

השעון יצלצל.

העולם ימשיך לבקש תפקוד.

ואני אגיד ש״הכול בסדר״ —

לא מתוך שקר,

אלא מתוך הבנה שלפעמים

״לא״

פשוט לא עובר טוב.

אז כן.

יהיה בסדר.

בגרסה שאפשר לחיות איתה

הגורה סוף סוף חזרה ביתה… הלב שלי בשמיים

לא רוצה להפריד אותה עם האהבת יתר שלי

היא כאן, זכיתי לחיבוקים אף נשיקות, עפה❤️

זו לא תקופה, זו נשימה ארוכה מדי של מציאות.

אבק של פחד, רעש של שקט,

ואני – עדיין כאן, חיה, בוערת.

בארץ הזאת לומדים לשרוד,

להיות חזקים, לא להישבר.

ואני כבר לא רק שורדת.

אני בוחרת להרגיש.

אני לא מחפשת הצלה.

אני מחפשת נוכחות.

גבר שמבין את העומק, את הקצוות.

שיודע להיות עוצמתי,

אבל גם אמיץ מספיק כדי להרגיש.

אני רוצה מגע שיש בו מחשבה,

מבט שלו שיודע לאתגר,

נשימה שלו שמסוגלת לעצור זמן.

לא להיכנע.

להיפתח.

להיות שם באמת –

חזקה, סקרנית, חיה.

יש סדק בכל דבר, ככה האור נכנס.

ליאונרד כהן

קח את כל כאבי לבי

והפוך אותם ללהבות בגופי

פרק את אמונותיי אחת לאחת

עד שאשאר עירומה מולך, חופשייה

תחת השוט שלך, תחת נשימתך

תן לעור שלי לדעת את שלך

עשה בי סימן, רך או צורב

הפוך אותי לשלו,

ושמור עליי, גם כשאני רועדת

בעצם כל מה שאני רוצה זה דוב

דוב פרא, חופשי, נוגע באדמה

מי באמת שייך לטריטוריה שלו?

ומה קורה כשהוא נלחם עליה בלב שלם?

יש לי דוב כזה בתוכי

גולמי, ראשוני, טבעי

גוף של אדם

לב של אדם

נשמה אנושית