יש ימים שבהם הדיכאון חוזר
כמו אור חלש שמסרב לכבות.
לא דרמה.
לא נפילה.
רק עייפות שמתעקשת להישאר.
ימים של מאבק שקט,
בלי אויב ברור,
בלי סיבה שמחזיקה משפט שלם.
עבר זמן מאז הפעם האחרונה
שבאמת הקשבתי לעצמי.
מאז מילאתי את הזמן בעשייה.
תנועה בלתי פוסקת,
כאילו מהירות יכולה להחליף כיוון.
אני רצה,
לאט־לאט שוכחת אחרי מה.
להיות טובה יותר.
מדויקת יותר.
מספיקה יותר.
ותמיד נדמה שעוד רגע זה ייסגר.
תמיד זה לא.
ובין משימה למשימה
נפתח חלל קטן.
לא תהום —
יותר כמו חדר ריק
שאיש לא טרח לרהט.
אני עייפה.
לא מהעשייה,
מהצורך להאמין
שבסוף היא תשתלם.
אושר?
מושג נוח לשיחות קלות.
אומרים שהוא שם,
אבל אף אחד לא טורח לצרף אייקון.
ואם כבר מצאתי משהו שמזכיר שמחה,
הוא נעלם לפני שהספקתי לזהות אותו.
מחר יהיה יום נוסף.
השעון יצלצל.
העולם ימשיך לבקש תפקוד.
ואני אגיד ש״הכול בסדר״ —
לא מתוך שקר,
אלא מתוך הבנה שלפעמים
״לא״
פשוט לא עובר טוב.
אז כן.
יהיה בסדר.
בגרסה שאפשר לחיות איתה