רעש הרקע של בית החולים לא מפסיק.
הצפצופים הקטנים של המכשירים, הנשימות של המכונות, הצעדים המהירים במסדרון, הדלתות שנפתחות ונסגרות בלי סוף.
אפילו הבועות בעירוי — טיק… טיק… טיק… — כאילו מזכירות לי שהגוף שלי עדיין כאן, עדיין עובד, עדיין נאחז.
ואני שוכבת בתוך כל הרעש הזה, ערה פתאום, כאילו מישהו העיר אותי מתוך הלם שאי אפשר להסביר במילים.
השוק של החיים. השוק של הפחד. השוק של להבין כמה הכל יכול להשתנות ברגע אחד.
ובתוך כל זה… יש משהו כמעט חושני ברעש הזה.
הוא חודר פנימה, עוטף אותי, מכריח אותי להרגיש.
הוא לא נותן לי לברוח.
הוא שם אותי מול עצמי, בלי מסכות, בלי תירוצים.
ואולי זו בדיוק הנקודה.
אני חייבת ללמוד לשים את עצמי במרכז.
לא בסוף הרשימה. לא אחרי כולם.
במרכז.
להקשיב לגוף שלי.
לכבד את הפחד שלי.
לתת מקום לעייפות שלי.
להפסיק להתכווץ כדי שיהיה לאחרים נוח.
ואני מבינה עכשיו, בשקט הזה שנוצר בין צפצוף לצפצוף,
שלא כל נוכחות היא באמת נוכחות.
שיש אנשים שהם כמו רעש רקע — ממלאים את החדר, אבל לא מחממים אותו.
ואני… אני רוצה משהו אחר.
פחות קולות מסביב, יותר אמת.
פחות אנשים שמדברים, יותר אנשים שמרגישים.
להיות מוקפת במי שיודע לשבת לידי בלי להסביר,
במי שמחזיק אותי בלי להכביד,
במי שלא נבהל מהעומק שלי —
רק נשאר.