לפני יומיים. יום שני, 16 בפברואר 2026 בשעה 13:14
העור כבר לא שוכח.
הוא זוכר הכול.
כל מגע נהיה חד יותר,
כל נשימה כבדה יותר,
כאילו האוויר נכנס לאט —
כמו יד שמזהירה.
הגוף מדבר בשפה של גבולות.
לא בצעקות.
בלחישה.
בצמרמורת קטנה,
בכיווץ,
ב״עד כאן״ שמופיע באמצע החיים.
מה שפעם היה טבעי הפך להיות מסוכן-יפה,
כמו אש שנוגעת בעור
ומשאירה סימן גם כשכבר אין כאב.
יש געגוע לדחף,
לריצה,
לשכחה המתוקה של הלילה.
אבל משהו נסגר.
והסגירה הזאת לא מרגישה כמו סוף —
אלא כמו עור חדש שנמתח מעל הכול.
ופתאום, בתוך השקט,
החיים דורשים דבר אחד:
להרגיש.
באמת.
בלי לברוח.