לפני חודשיים הגוף שלי החליט לבגוד בי.
לא ברעש.
לא בדרמה.
לא עם סצנה גדולה כמו בסרטים.
בשקט.
טעות קטנה במנגנון.
אות שנשלח למקום הלא נכון.
חלק ממני שהפסיק להקשיב.
לכמה רגעים הבנתי שאני יכולה להיעלם בלי התרעה.
בלי זמן להיפרד.
בלי שמישהו יספיק להבין מה קרה.
אנחנו תמיד חושבים שמוות מגיע עם רעש.
עם צעקות.
עם אזעקות.
אבל האמת היא שהוא יכול להגיע כמו החלקה קטנה במציאות.
שנייה אחת שלא חוזרת.
נשימה אחת שלא ממשיכה.
הגוף שלי בגד בי.
ובאותו רגע בדיוק גם הציל אותי.
כמו חייל שיורה בטעות —
ואז מושך אותך אחורה מהאש.
מאז אני חיה בתוך שטח לא יציב.
כמו מדינה עם סדקים.
כמו אדמה שמלאה מוקשים.
גוף שחשבתי שאני מכירה,
ועכשיו אני צריכה ללמוד אותו מהתחלה.
למדוד כל עייפות.
להקשיב לכל דופק.
לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.
ובזמן שאני לומדת לשרוד בתוך הגוף שלי,
גם המדינה כולה נכנסה לאותו מצב.
כבר חודש וחצי שאנחנו חיים לפי אזעקות.
לא מטאפורה.
אזעקות אמיתיות.
אלה שחותכות את הנשימה.
אלה שמזכירות שהמוות תמיד קרוב,
מעבר לפינה,
מעל הראש,
בתוך החלטה של מישהו שלא פוגשים אף פעם.
מלחמה בחוץ.
מלחמה בפנים.
ואנחנו באמצע.
הגופים הרגילים.
העייפים.
האנשים שממשיכים לעבוד, לשלם, לשתוק, להמשיך,
בזמן שמישהו אחר משחק באש
כאילו המדינה היא רכוש פרטי.
יש משהו כמעט מגונה
בדרך שבה מדברים על ביטחון
כשאנחנו סופרים את פעימות הלב שלנו.
משהו לא נקי
בדרך שבה משתמשים בפחד
כדלק,
כאמצעי,
ככלי הישרדות פוליטי.
לי כבר אין את הפריבילגיה של סיסמאות.
ראיתי מקרוב מדי כמה החיים תלויים בכלום.
היום אני חיה תחת פיקוח.
לא של מצלמות.
לא של חדשות.
של הדם.
כדור אחד.
כל יום.
תמיד אותו דבר.
תלות חוקית.
נקייה.
הכרחית.
תרופה שמונעת מהדם שלי למרוד,
אבל גם מזכירה לי בכל רגע
שאני כבר לא בלתי שבירה.
אני צריכה לבקש רשות מהגוף שלי.
לנהל איתו משא ומתן.
להתייחס אליו כמו לחיה פצועה.
פעם חשבתי שהתלות שלי היא חולשה.
היום אני יודעת שאפשר להיות תלוי גם במה שמחזיק אותך בחיים.
וזה לא יותר קל.
רק יותר אמיתי.
אני לומדת מחדש הכול.
לנשום בלי להניח שזה מובן מאליו.
לישון בלי להיות בטוחה שהבוקר מובטח.
ללכת בלי לשכוח שהקרקע יכולה לזוז.
אני מגלה שלהישאר בחיים
זה לא רגע של גבורה.
זה מלוכלך.
זה איטי.
זה מלא פחד וכעס ביחד.
ולפעמים אני מסתכלת על המדינה סביבי
ומרגישה שכולנו באותו מצב.
גוף שרועד.
מערכת שמחזיקה בנס.
מנהיגים שמדברים כאילו הכול בשליטה,
כשבפנים כולנו מרגישים
שמשהו יכול להישבר בכל רגע.
אני לא יודעת מה אני עכשיו.
שורדת.
בתהליך החלמה.
אישה תחת טיפול.
אזרחית עייפה.
או פשוט מישהי שראתה מקרוב מדי
כמה החיים יכולים להיעצר,
ולא מצליחה יותר להעמיד פנים שלא.
אז אני מתחילה מחדש.
בלי הרדמה.
בלי אשליות.
בלי התלות הישנות.
עם הגוף המסוכן הזה.
עם המדינה במלחמה.
עם הצלילות ששורפת.
ובכל זאת —
אני עדיין כאן.
לא שלמה.
לא רגועה.
לא צייתנית.
אבל חיה.