יש אנשים שנכנסים לחיים כמו סערה.
ויש כאלה שנכנסים כמו ים בלילה —
שקטים מדי בשביל להבין כמה עמוק הם מגיעים.
אתה תמיד היית מהסוג השני.
אולי בגלל זה נבהלתי.
כי קל יותר להתמודד עם רעש.
עם כאוס.
עם דלתות נטרקות.
אבל מה עושים מול מישהו שהמבט שלו מצליח לפרק ממני שכבות בלי לגעת אפילו?
מול גוף שהזיכרון שלו נשאר על העור גם אחרי שנפרדים?
פתחת את הדלת כאילו הזמן לא ניסה לשבור משהו בינינו.
כאילו לא ברחתי באמצע הדרך רק כי הלב שלי שמע סכנה במקום שהיה בו שקט.
והאמת?
אולי מה שהפחיד אותי אף פעם לא היה הרגש.
אלא העוצמה של המשיכה הזאת אליך.
הדרך שבה הגוף שלי נרגע לידך ובוער בו־זמנית.
איך כל מרחק בינינו מרגיש זמני מהרגע שאתה מתקרב שוב.
יש בך משהו שלא מבקש מקום —
הוא פשוט תופס אותו.
במבט.
בקול.
בדרך שבה הידיים שלך נחות עליי כאילו הן כבר מכירות את הדרך גם אחרי זמן.
והפחד הזה…
הוא לא פחד ממך.
הוא פחד מהרגע שבו מפסיקים לרוץ ומגלים כמה נעים להישאר.
כמה מסוכן זה לרצות מישהו לא רק עם הראש, אלא עם כל הגוף.
כי יש בינינו תשוקה שלא יודעת להיות עדינה באמת.
כזאת שנמצאת גם בשקט.
גם במרחק של כמה סנטימטרים בינינו.
גם ברגעים שבהם אף אחד לא נוגע, אבל הכול כבר בוער.
ואתה —
אתה ממשיך לעמוד שם בפשטות הזאת שלך,
עם המעשים הקטנים שמרגישים אמיתיים יותר מאלף מילים,
עם הדרך הזאת לגרום לי להרגיש נחשקת בלי לנסות אפילו.
וזה מבלבל אותי.
כי אולי לא כל דלת שנפתחת נועדה להיסגר בטריקה.
אולי לא כל דבר טוב חייב להישבר כדי להיות מוכר.
ואולי, רק אולי,
הגיע הזמן להפסיק להקשיב לפחדים שמתחפשים לאינטואיציה.
להפסיק לברוח רגע לפני שהלב והגוף מספיקים לנשום יחד.
כי יש נוכחות שמרגישה כמו מקום לחזור אליו,
גם כשעוד אין לה שם.