|
|
|
כל היום הגוף שלי חזר אל הכלוב שלך בלי רשות.
אל התחושה הזאת של להיות סגורה בשבילך, מחכה רק לך,
עם חום איטי שמטפס מתחת לעור ולא נותן לי לחשוב על שום דבר אחר.
ניסיתי להעסיק את עצמי, לדבר, לעבוד, לנשום רגיל…
אבל כל מחשבה חזרה לאותו מקום —
אל הרגע שבו תחליט לפתוח, לגעת, לקחת ממני שוב את השליטה.
ויש משהו ממכר בידיעה הזאת.
שאפילו מרחוק, אפילו בלי מגע,
אתה יודע בדיוק איך לגרום לי להירטב מהמחשבות שלך בלבד.
הכי מצחיק זה שאת משתפת על קשר, אז הרבה פונים להכיר.
תודה זה באמת מחמיא…. אך איך אומרים… לא רלוונטי, אני בענן שלי…. תנו לי להנות ממנו 😉❣️
יש אנשים שנכנסים לחיים כמו סערה.
ויש כאלה שנכנסים כמו ים בלילה —
שקטים מדי בשביל להבין כמה עמוק הם מגיעים.
אתה תמיד היית מהסוג השני.
אולי בגלל זה נבהלתי.
כי קל יותר להתמודד עם רעש.
עם כאוס.
עם דלתות נטרקות.
אבל מה עושים מול מישהו שהמבט שלו מצליח לפרק ממני שכבות בלי לגעת אפילו?
מול גוף שהזיכרון שלו נשאר על העור גם אחרי שנפרדים?
פתחת את הדלת כאילו הזמן לא ניסה לשבור משהו בינינו.
כאילו לא ברחתי באמצע הדרך רק כי הלב שלי שמע סכנה במקום שהיה בו שקט.
והאמת?
אולי מה שהפחיד אותי אף פעם לא היה הרגש.
אלא העוצמה של המשיכה הזאת אליך.
הדרך שבה הגוף שלי נרגע לידך ובוער בו־זמנית.
איך כל מרחק בינינו מרגיש זמני מהרגע שאתה מתקרב שוב.
יש בך משהו שלא מבקש מקום —
הוא פשוט תופס אותו.
במבט.
בקול.
בדרך שבה הידיים שלך נחות עליי כאילו הן כבר מכירות את הדרך גם אחרי זמן.
והפחד הזה…
הוא לא פחד ממך.
הוא פחד מהרגע שבו מפסיקים לרוץ ומגלים כמה נעים להישאר.
כמה מסוכן זה לרצות מישהו לא רק עם הראש, אלא עם כל הגוף.
כי יש בינינו תשוקה שלא יודעת להיות עדינה באמת.
כזאת שנמצאת גם בשקט.
גם במרחק של כמה סנטימטרים בינינו.
גם ברגעים שבהם אף אחד לא נוגע, אבל הכול כבר בוער.
ואתה —
אתה ממשיך לעמוד שם בפשטות הזאת שלך,
עם המעשים הקטנים שמרגישים אמיתיים יותר מאלף מילים,
עם הדרך הזאת לגרום לי להרגיש נחשקת בלי לנסות אפילו.
וזה מבלבל אותי.
כי אולי לא כל דלת שנפתחת נועדה להיסגר בטריקה.
אולי לא כל דבר טוב חייב להישבר כדי להיות מוכר.
ואולי, רק אולי,
הגיע הזמן להפסיק להקשיב לפחדים שמתחפשים לאינטואיציה.
להפסיק לברוח רגע לפני שהלב והגוף מספיקים לנשום יחד.
כי יש נוכחות שמרגישה כמו מקום לחזור אליו,
גם כשעוד אין לה שם.
לחזור להירדם על דפיקות הלב שלך…
זה לא רק הגוף שנרגע, אלא כל מה שבתוכי שסוף־סוף מפסיק להחזיק את עצמו כל־כך חזק.
איתך, הזמן מאבד צורה, המחשבות נחלשות, והלב שלי שוכח לרגע למה הוא למד לפחד.
ואולי דווקא בגלל שזה מרגיש כל־כך עמוק, כל־כך נדיר, כמעט בלי סוף…
נשאר בי רעד קטן, שקט, מהמחשבה שמשהו יפה כל־כך יכול שוב לחמוק לי בין הידיים.
אין על החופים בנורמנדי
יש גבול.
נמאס לי.
נמאס לי באמת.
לא נמאס כזה של רגע, של עייפות חולפת — נמאס עמוק, כזה שיושב בבטן ולא זז.
נמאס לפחד.
נמאס להעמיד פנים שהכול בסדר.
נמאס להתרגל למה שלא אמורים להתרגל אליו.
נמאס שמבקשים מאיתנו להיות חזקים כל הזמן,
כאילו זה מובן מאליו,
כאילו אין מחיר לזה.
יש גבול כמה אפשר להכיל,
כמה אפשר לשתוק,
כמה אפשר להמשיך כרגיל כששום דבר כבר לא רגיל.
אני עייפה מלהיות “בסדר”.
אני פשוט… נמאס לי
ואלוואי זה היה נמאס לי כזה טיפשי :">
פשוט אלופה!
לפני חודשיים הגוף שלי החליט לבגוד בי.
לא ברעש.
לא בדרמה.
לא עם סצנה גדולה כמו בסרטים.
בשקט.
טעות קטנה במנגנון.
אות שנשלח למקום הלא נכון.
חלק ממני שהפסיק להקשיב.
לכמה רגעים הבנתי שאני יכולה להיעלם בלי התרעה.
בלי זמן להיפרד.
בלי שמישהו יספיק להבין מה קרה.
אנחנו תמיד חושבים שמוות מגיע עם רעש.
עם צעקות.
עם אזעקות.
אבל האמת היא שהוא יכול להגיע כמו החלקה קטנה במציאות.
שנייה אחת שלא חוזרת.
נשימה אחת שלא ממשיכה.
הגוף שלי בגד בי.
ובאותו רגע בדיוק גם הציל אותי.
כמו חייל שיורה בטעות —
ואז מושך אותך אחורה מהאש.
מאז אני חיה בתוך שטח לא יציב.
כמו מדינה עם סדקים.
כמו אדמה שמלאה מוקשים.
גוף שחשבתי שאני מכירה,
ועכשיו אני צריכה ללמוד אותו מהתחלה.
למדוד כל עייפות.
להקשיב לכל דופק.
לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.
ובזמן שאני לומדת לשרוד בתוך הגוף שלי,
גם המדינה כולה נכנסה לאותו מצב.
כבר חודש וחצי שאנחנו חיים לפי אזעקות.
לא מטאפורה.
אזעקות אמיתיות.
אלה שחותכות את הנשימה.
אלה שמזכירות שהמוות תמיד קרוב,
מעבר לפינה,
מעל הראש,
בתוך החלטה של מישהו שלא פוגשים אף פעם.
מלחמה בחוץ.
מלחמה בפנים.
ואנחנו באמצע.
הגופים הרגילים.
העייפים.
האנשים שממשיכים לעבוד, לשלם, לשתוק, להמשיך,
בזמן שמישהו אחר משחק באש
כאילו המדינה היא רכוש פרטי.
יש משהו כמעט מגונה
בדרך שבה מדברים על ביטחון
כשאנחנו סופרים את פעימות הלב שלנו.
משהו לא נקי
בדרך שבה משתמשים בפחד
כדלק,
כאמצעי,
ככלי הישרדות פוליטי.
לי כבר אין את הפריבילגיה של סיסמאות.
ראיתי מקרוב מדי כמה החיים תלויים בכלום.
היום אני חיה תחת פיקוח.
לא של מצלמות.
לא של חדשות.
של הדם.
כדור אחד.
כל יום.
תמיד אותו דבר.
תלות חוקית.
נקייה.
הכרחית.
תרופה שמונעת מהדם שלי למרוד,
אבל גם מזכירה לי בכל רגע
שאני כבר לא בלתי שבירה.
אני צריכה לבקש רשות מהגוף שלי.
לנהל איתו משא ומתן.
להתייחס אליו כמו לחיה פצועה.
פעם חשבתי שהתלות שלי היא חולשה.
היום אני יודעת שאפשר להיות תלוי גם במה שמחזיק אותך בחיים.
וזה לא יותר קל.
רק יותר אמיתי.
אני לומדת מחדש הכול.
לנשום בלי להניח שזה מובן מאליו.
לישון בלי להיות בטוחה שהבוקר מובטח.
ללכת בלי לשכוח שהקרקע יכולה לזוז.
אני מגלה שלהישאר בחיים
זה לא רגע של גבורה.
זה מלוכלך.
זה איטי.
זה מלא פחד וכעס ביחד.
ולפעמים אני מסתכלת על המדינה סביבי
ומרגישה שכולנו באותו מצב.
גוף שרועד.
מערכת שמחזיקה בנס.
מנהיגים שמדברים כאילו הכול בשליטה,
כשבפנים כולנו מרגישים
שמשהו יכול להישבר בכל רגע.
אני לא יודעת מה אני עכשיו.
שורדת.
בתהליך החלמה.
אישה תחת טיפול.
אזרחית עייפה.
או פשוט מישהי שראתה מקרוב מדי
כמה החיים יכולים להיעצר,
ולא מצליחה יותר להעמיד פנים שלא.
אז אני מתחילה מחדש.
בלי הרדמה.
בלי אשליות.
בלי התלות הישנות.
עם הגוף המסוכן הזה.
עם המדינה במלחמה.
עם הצלילות ששורפת.
ובכל זאת —
אני עדיין כאן.
לא שלמה.
לא רגועה.
לא צייתנית.
אבל חיה.
לא יודעת עד כמה זה קשור, אבל מאז שהפסקתי לעשן נראה לי שנהייתי יותר חרמנית… יש לי כל הזמן את הצורך הזה שמשהו יהיה לי בפה… 😅
