בעודי יושבת מול המסך, חושבת הכיצד להתחיל את הפוסט הזה, שחלקכם כל כך מחכה לו; מקשיבה למוזיקת רוק רועשת, לוגמת מהקפה ובדיוק מסיימת את הסיגריה.
אני צוללת אל תוך תוכי מחשבותיי, אל העבר שאינני גאה בו, במטרה לחשוף הכל עם הזמן.. כל פרט ,רגש , זיון, מחשבה והתמסרות. אני מתעוררת לרגע ושוב צוללת, נמשכת ונסחפת אל אותן המחשבות הרעות שמציפות אותי כנהר סוער של פלאשבקים הסוחף אותי אל העבר, אך יודעת שלא אשבר שוב.
אז אקח נשימה עמוקה ואצלול.
הכל החל בגיל 15 שבו זרקו אותי מהבית. הרגע הזה בו הייתי לבושה שחורים כגותית מיוסרת. הרגע הזה בו אימי הסתכלה עליי במבט מזלזל וסגרה את הדלת.
אין לתאר את הכאב העצום שחשתי, הפגיעה. לקחתי איתי רק תיק. משלל החפצים והבגדים שהיו לי- רק תיק.
המבט הזה מלווה אותי עד היום..
והימים עברו כמו שנים כשהייתי לבד.. ישנתי ברחוב, בתחנות אוטובוס, בחוף הים.. כל מקום שאליו הגעתי- מצאתי בו מקלט.
כשאת עוזבת, חלקיקי ליבך נשארים מאחור; המשפחה, החברים, האהבות, השימחה והעצב. הפנים שהכרתי גם נעלמו. את הופכת לשורדת.
בשיאו של יום חם מהרגיל (אני זוכרת שעברו חודשיים לערך מאחר ולמדתי לספור את הימים ע"פ הירח ומיקום השמש בימים החמים ביותר) שבו ניגשה אליי גברת .
באמצע היום, משום מקום, כשאני מלוכלכת ומסריחה, יושבת על הריצפה בתחנה המרכזית בתל אביב,הגברת ניגשה אליי. אמרה 'קומי ילדה. בואי. אהיה לך לבית'. 'מה..?' הייתי מטושטשת, כמעט מיובשת. לא אכלתי כבר 4 ימים ולא שתיתי יומיים. המלאכית הזו, שהרימה את התיק שלי, לקחה אותי אליה, קילחה אותי,הלבישה אותי והאכילה אותי , הכירה לי מחדש מהי אהבה אימהית. סיפרתי לה על עצמי, על מה שעברתי בחודשיים הנוראים האלה והיא ישבה שם, הקשיבה וחיבקה, ליטפה והתמסרה.
למחרת היא לקחה אותי לעשות קניות. כילדה בת 15 זה היה כמו חלום שהתגשם. התמסרתי אליה כמו תינוקת אל חיק אמה. עשיתי כל אשר ציוותה עליי, בין אם מדובר בנקיונות, בישול, לימודים. לימדה אותי להיות קשוחה ולהשאיר את הרגשות מאחור.
כשהגעתי לגיל 16, מדלין- שמה של המלאכית שלי, האמא החדשה שלי, לקחה אותי ללב תל אביב, הובילה אותי אל תוך סימטה ועלינו 2 קומות עד שהגענו למקום שנראה כבית.. לא בית.. סטודיו מלא בחדרים- צלבים על הקירות, גברים ונשים מחוברים לשלשלאות, עם מסיכות, קולרים.. הייתי בהלם.
'מה זה?' שאלתי את מדלין בעודי נצמדת אליה מפחד. 'הבית החדש שלך' אמרה.
'מה? מז"א הבית החדש שלי?' שאלתי בעודי על סף בכי. מדלין הסתכלה אל תוך עיני עם עיניה הגדולות והירוקות 'אל תדאגי מלכה קטנה, מפה את תפרחי ותזרחי וכולם יהיו עבדים לרגלייך' . כך אמרה והובילה אותי אל חדר אחורי והושיטה אותי אל גברת נמוכה, מלאה, עם מבט חיוור.
'מדלין! לאן את הולכת? בבקשה..!' זעקתי אליה. בכיתי. שוב נטשו אותי. היא כבר הלכה.
''דריה!! ' צעקה נשמעה מאחוריי.. נבהלתי! אלליי, מה עובר על האישה הזו?? פתאום נכנסה בחורה צעירה, עירומה כביום היוולדה, לבושה בקולר בלבד, נראתה בשנות ה20 לחייה; ''כן, הוד מעלתה?' .. הסתובבתי והסתכלתי אל הגברת הנמוכה והשמנה עם המבט החיוור 'הוד מעלתה?' לחשתי.
הגברת הסתכלה עליי ומשום מקום הרגשתי נשיכה בשכמי.. ''אהההה!!! תגידי לי את מפגרת??' הבחורה נשכה אותי! אני בהלם! 'אהההה!! ' הצלפה מהצד השני! הגבירה המיוסרת, היה לה שוט זנבות ביד.. לאן הגעתי..? כל מבט שלא היה במקום, כל מילה או תנועה- הייתי מקבלת הצלפה, בעיטה, השפלה, יריקה.. תיעבתי את זה. התמלאתי בשנאה ומיזנתרופיה. העבירו אותי מגבר אל גבר; מאישה לאישה כאילו הייתי חפץ בבית הזה.. וכך עברו להן שנתיים. המקום הזה הפך לבית שלי והחלטתי שהספיק לי, סבלתי מספיק! לא אכפת לי למות. מה יש לי להפסיד?
הגיע יום בו דפנה, מלכה הבית, האישה השמנה בעלת המבט החיוור, חזרה שיכורה אל הבית והיתה מלאה בזעם על כך שהיתה כפית בכיור שלא שטפתי. היא תפסה את הקיין שלה ועמדה להצליף בי. נעמדתי על רגליי, תפסתי את הקיין והכיתי בה עד זוב דם 'את אוהבת את זה?? נעים לך?? אישה מטומטמת! זה מה שמגיע לך! טיפשה! עלובה! חסרת חיים שכמותך!".. שאר שפחות ועבדי הבית התעוררו מהצעקות ועצרו אותי לפני שאהרוג אותה. הייתי מלאה בתחושות אשם. היא אמא שלי. היא לקחה אותי תחת חסותה .. ואני.. הרבצתי לה.. הייתי המומה כשהכל נירגע.
עברו יומיים.. ישבתי באחד החדרים וצפיתי בטלויזיה. ובאמצע אחת התוכניות שאני הכי אוהבת, נפתחה הדלת.. הסתכלתי על הדלת וזו היתה הוד מעלתה, מלכתי, גבירת הבית. תחושות פחד ועצב שלא ידעתי קודם הציפו אותי. דפנה ניגשה אליי ומתוך הרגל נחתתי מיד על ברכיי ופניי בין ידיי , בכניעה מלאה ''סליחה גברתי, תסלחי לי! אני מצטערת על ההתפרצות, לא שלטתי בעצמי. אני מתחננת! אעשה הכל! אל תגרשי אותי!'' התחננתי אליה כשפניי עוד בין ידיי , על הריצפה, בוכה ומתייפחת. דפנה התכופפה אליי.. מעולם לא הורידה את ראשה . תמיד עם ראש גבוה ומבט מזלזל. היא הרימה את ראשי והסתכלה אל תוך עיניי עם חיוך ממזרי ואמרה 'את מלכה מטבעך. את לא שפחה' . 'מה...?' שאלתי בחוסר הבנה. ''קומי!' נבחה. ואני אחריה.
לא עברו חודשיים ודפנה לימדה אותי הכל; איך לשלוט בשוט זנבות, בקיין, בבול וויפ, מכונות חשמל וכל סוג מדיקל אפשרי. היא לימדה אותי איפה מותר ואיפה אסור להצליף, לימדה אותי CBT, לימדה אותי להשפיל. איפה מותר ואיפה אסור לדרוך על אנשים- עם עקבים ובלעדיהם.
דפנה לימדה אותי איך להיות מלכה.
חודש פברואר הגיע- יום הולדתי. עכשיו אני בת 20. אישה צעירה ומיזנתרופית, בעלת ביטחון עצמי גבוה וידע; כל כך הרבה ידע על עולם השליטה.
הפכתי לאחת הדמויות הנחשקות ביותר בעולם הBDSM. בכל מועדון הגברים היו נשכבים על הריצפה ושימשו לי כשטיחים, כסאות, מבריקי נעליים ושפני נסיונות. הייתי מוזמנת לכל מעגל חברתי, לכל ליין. הייתי עשירה. כל כך הרבה כסף.. בחיי.. לא העליתי על דעתי שאגיע למעמד שכזה.
דיגמנתי לחנויות פטיש שונות ואף דגמנתי פורנו סטילס. הייתי שיכורה מכמויות הכסף שהציפו אותי עד שאיבדתי את עצמי. היתה לי דירת פנטהאוז במגדל הכי גבוה בתל אביב, רכב יוקרתי ונהג אישי, עבדים כיסו את ביתי ולא הייתי צריכה לדאוג לכלום. חייתי את החלום..
כשהגעתי לגיל 22 , בזמן שטיילתי עם העבד שלי בשדרות רוטשילד, לבושה בגדי עור ועקבים גבוהים, נתקלתי בבחור גבוה,שחום, עיניים כחולות עמוקות ושיער שחור.קראו לו אדם. הוא טייל עם הכלב שלו- טרייר חמוד. הוא נעצר מולי ונשימתו נעתקה.. וכך גם שלי. קפאנו שנינו. לא ידעתי מה עובר עליי. הלב שלי צנח. כבר הכרתי והשפלתי המון גברים יפים ממנו, אז למה הוא גורם לי להרגיש ככה? הוא הביט בי עם חצי חיוך 'שלום גברתי' אמר. הרמתי גבה מתוך הרגל 'אנחנו מכירים?' שאלתי. 'לא' אמר 'אבל את יפיפיה. אשמח להכיר אותך'. בזלזול וחצי צחקוק עמדתי להמשיך בדרכי, הוא זז וחסם לי את הדרך. ''חצוף! זוז מיד מדרכי!' כעסתי. העבד שלי הרים את ראשו ועמד להגן עליי, חמוד שכזה, תמיד דואג. 'ארצה! אדיוט! מישהו ביקש ממך עזרה??' בעטתי בעבד בחזרה למצב כלב. כל כך כעסתי על חוסר השליטה שלי בעבד ובבחור הזה שעמד מולי. ''יפה.. הוא מחונך.. גם בובי שלי צריך חינוך'' הבחור אמר. 'אני לא המטפלת האישית שלך' אמרתי. ''נכון, אבל אשמח אם ניפגש הערב ותתני לי כמה טיפים באילוף'. הסכמתי. קבענו להיפגש באותו ערב בבית קפה קטן ברחוב רוטשילד. לבד.
הגעתי, לבושה בשמלת עור מיני ועקב שחור גבוה, שיערי היה אסוף ומתוח. מאופרת . מושלמת. הוא כבר ישב שם לבוש בג'ינס מלוכלך וחולצה משובצת. 'הטעם שלך בבחירת בגדים פשוט נוראית' אמרתי. 'סליחה.. שאתפשט?' חייך. 'כן' בחנתי אותו. הוא הוריד את החולצה. חייכתי. ''לא תציע לי לשבת?' שאלתי . הוא קם, הזיז את הכיסא לאחור והושיט לי את ידו , הושיב אותי באלגנטיות. הייתכן ונתקלתי בג'נטלמן מוזר להחריד? הגוף שלו היה מושלם אז העובדה הזו לא ממש הטרידה אותי מאחר ונתקלתי בגברים מוזרים יותר. העברנו שעות בשיחות, בצחוק, הייתי שמחה. היה לי כיף לבלות ערב במחציתו. קבענו להיפגש למחרת.
למחרת, בשעות הצהריים המוקדמות, הוא חיכה לי בבית הקפה שבו קבענו; אבל הפעם הוא חיכה ליד הכיסא שלי, וממש כמו ליל אמש, הושיב אותי באלגנטיות. הוא היה מדהים! מצחיק, שנון, אכפתי, חכם , ויותר מהכל- הוא היה חתיך ! נפגשנו עוד מספר פעמים עד שהזמנתי אותו אליי לדירה. כבר ידענו כמעט הכל אחד על השניה. נכנסנו למעלית, כל כך רציתי לנשק אותו אך התאפקתי. נכנסנו לבית. שורת העבדים שלי חיכו להוראות . 'אתם משוחררים לעשות כרצונכם עד שאחליט אחרת' אמרתי בקול מתנשא לעבדים שלי. הם היו המומים. מעולם לא הייתי נחמדה כל כך.. וזה הפתיע גם אותי.. פתאום ראיתי אותם כבני אדם ולא כחפצים. אני ואדם נכנסנו לחדר שלי. הוא ביקש ממני שאראה לו מה זה בעצם להיות מלכה לעבד. הסכמתי . שאלתי אותו מה הגבולות ואמר שהוא עוד לא יודע. החלטנו על מילת ביטחון -'בובי', כשם הכלב שלו. התחלתי בשריטות, להצלפות, נשיכות והלקאות . השפלתי אותו . הוא עשה הכל. פשוט הכל. ממציצת העקב עד לפוט פאק, שתן וסגידה מלאה.
הייתי בדום ספייס. משהו שלא נכנסתי אליו כבר הרבה זמן. עצרתי. התיישבתי על המיטה והתחלתי לבכות. הרגשתי ריקה. הרגשתי מתה. אדם הסתכל עליי המום, ניגש אליי , חיבק אותי ושאל מה קרה.. לא הצלחתי לדבר. פשוט בכיתי. 'לך' אמרתי. ''מה?' שאל. ''לך!! ' צעקתי עליו. התחלתי לזרוק עליו חפצים 'תעוף מפה!! ''
לא התראינו שבועות. התגעגעתי אליו. לא ידעתי מה עבר עליי. אני יודעת שאכזבתי אותו אבל זה כבר לא כך. הפעם לא אתן לו ללכת. קבענו להיפגש.
'אהיה לך למלכה' אמרתי. 'לא..' הוא אמר 'אני רוצה אותך. לא את המלכה שבך' הסתכל עליי במבט עצוב. 'אני בעצמי לא יודעת מי אני? אז אני לא מבינה מה בדיוק אתה רוצה' מעולם לא נפתחתי כך . "אני קפוא מבפנים בלי המגע שלך' אמר. 'התמכרתי'. כל הזמן הזה, לא יודעת איך לא שמתי לב..אני חפץ. ''הצילי אותי מהכלום הזה שאליו הפכתי' ביקש ובמבט מת, צללתי אל תוך עיניו התכולות ואמרתי: ''חייתי בשקר, אין כלום בפנים.'' בעודו מתפתל ובוכה על הריצפה למרגלות רגליי באמצע בית הקפה שבשדרות רוטשילד. 'החזירי אותי לחיים!' התחנן.
עזבתי הכל, עזבתי את העושר, את ה'תהילה' , שחררתי ומסרתי את כל העבדים והשפחות שלי,מכרתי את הרכב.
יכלתי להיות מאושרת איתו אבל החלטתי שלא. לא מגיעה לו מישהי כמוני.
פניו רודפות את החלומות הנעימים שלי, קולו הבריח את כל השפיות שבי.
הפצעים לא יעלמו, הכאב אמיתי מדי.. ויש יותר מדי כאב ..ולדעתי הזמן כבר לא יצליח לרפא את הלב.
עכשיו אני יודעת שלא הייתי ולא אהיה, אתה לא מכיר אותי.. אני לא מכירה את עצמי.
בלי המסיכה, היכן אסתתר?
שלכם באהבה,
סקורפידום1
