"עתה נשתנה הכל. ילדותי נתמוטטה מסביבי והפכה לעיי-חרבות...ההתפכחות שפקדה אותי סילפה את תחושתי ושמחותי, להן הסכנתי, והטילה בהן חיוורון....העולם עמד סביב במכירת חיסול של גרוטאות, שומם ונטול חן...."
הרמן הסה - דמיאן 1919 (עמ' 63)
אחרי שהעולם כפי שהכרתי אותו סיים להתפרק, מצאתי עצמי עומד על תלולית אפר שהייתה החיים שלי. זו לא הפעם הראשונה שהייתה לי התפכחות מבטחון הילדות, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שארזתי את הילדות בשקיות זבל למסירה. יותר אין לאן לחזור.
זה זמן רב שאני מסתובב בין אנשים ולא מרגיש שייך, למעשה תמיד הרגשתי ככה, אבל ההפרדה עכשיו גסה יותר, כמו תמונה בשחור לבן שנגזרה בגסות מעיתון והודבקה ברישול במגזין אופנה ציבעוני, למרות שהתחושה הפיזית היא דווקא הפוכה, תחושה שכל מה שחיצוני הוא מעומם, כאילו מישהו החליש את הווליום של החיים ואילו כל פעימה ופקיעה בעולם הפנימי הועצמה לרמות של כאב ורעש מחרישי אוזניים והתחושה היא שאני בוער מבפנים ולא חש דבר כלפי חוץ.
יש לי צורך בחיבוק שיעטוף אותי, ובאותה עת, אני לא רוצה לגעת וגם לא שיגעו בי, כי המגע יהיה רק מעומם וגס ואני לא אקבל ממנו את מה שאני באמת צריך ורוב הסיכויים שהבעירה הפנימית רק תשאיר כוויות. לשני הצדדים.
"Some people are better left alone"
לפני 18 שנים. 1 במרץ 2006 בשעה 23:05
