הוא הכי טרו שיש.
איזו אופרה מדהימה והביצוע היה נפלא....הקולות המדהימים של תיאה דמורשווילי (תנחשו מהיכן היא...), אנליסה רספליוזי ופיירו ג'וליאצ'י הפכו את האירוע לחוויה בלתי נשכחת ומרגשת (אני מתאר לעצמי שגם לבניית הדרמה של ורדי והבימוי של סטיבן לואלס יש חלק לא קטן בחויה).
זו הייתה בריחה מוצלחת וכל כך נחוצה מהמציאות העגומה למדיי של החיים שלי.
תוך כדי, חשבתי לעצמי שאופרות הן סוג של ה"טלנובלות" טרום עידן הטלויזיה...דרמות של תככים ואהבות להנעמת שעות הפני של הקהל חסר הסבלנות להצגות מורכבות או לקונצרטים בעלי תוכן מטאפורי בלבד. סוג של "השיר שלנו - ימי הנעורים"...
אגב, גם העיצוב באופרה הזו היה מאוד אפל וגותי...זה איננו מקרי ככל וכלל. למי שיצא לראות את הטירה של לודוויג השני בבוורייה, יודע שאף עיצובה הושפע מעיצוב האופרות של ואגנר...טוב, סטתי מעט מהנושא, עזבו...פשוט תלכו! נפלא! נפלא! נפלא!
זאת ההזדמנות לקטול (כדי לתת אמינות לביקורות שלי, צריך להראות שאני לא אוהב הכל בצורה אוטומטית...), את האופרה לידיי מקבת' ממנצנסק (נדמה לי שכךך כותבים זאת...בשורה התחתונה, מי שנותן לרוסים לכתוב אופרות, שלא יתפלא אם הוא מקבל משהוא ארוך, מדכא, מייגע ומשעמם את התחת בקושי שרדתי את החלק הראשון, לא טרחתי להשאר אחרי ההפסקה (יש גבול גם לסבל שאני מוכן להעביר את עצמי).
לפני 17 שנים. 19 בינואר 2007 בשעה 18:31
