אני מודה, בדקה הראשונה, יש בזה סוג של הקלה ושחרור. אחר כך, בייחוד כשאתה צריך לנקות את הבלגאן, תחושת ההקלה לא מחזיקה יותר מידיי.
הערה: צלחות קרמיקה נוטות להתנפץ להרבה חתיכות קטנות.
אחרי שסיכמתי את הנקודה הזו, נפנה למעט דברים תרבותיים:
א. האב - תאטרון הקאמרי - הצגה מצויינת ושחקנים טובים, גיל פראנק מסתמן כאל פאצ'ינו ישראלי (טוב, אולי קצת הגזמתי). כשהבנתי שהפעם הראונה שראיתי את הראשונה שראיתי את ההצגה הזו הייתה בשנת 88, הבנתי כמה דברים על תפישת העולם שלי ביחס לנשים ושאלתי את עצמי, מה לעזעזל אמא שלי חשבה לעצמה כשהיא לקחה אותי לראות את ההצגה הזו בגיל הזה.
ב. סיפורי הופמן - האופרה הישראלית. טוב, זה היה ארוך מאוד (שלוש שעות), אבל הסולנים (ברובם) היו מוצלחים, התזמורת הייתה בסדר ולפחות לא הפריעה, והתפאורה הייתה יפה. בסך הכל נהנתי מאוד.
חבל שהחיים כל כך מעצבנים ובסופו של דבר צלחות תמימות משלמות את המחיר.
לפני 17 שנים. 16 בפברואר 2007 בשעה 15:32
