היא חיפשה אותי ארבעה ימים כל יום, שלוש פעמים ביום, אחרי שלא דיברנו כמעט חודשיים. ידעתי בדיוק מה היא רוצה לאמר וגם ידעתי שהיא כועסת. מאוד כועסת. מבחינתה, אולי אפילו בצדק, למרות שלצרה הזו היא הכניסה את עצמה ברשלנות פושעת (ואני לא מתכוון בצורה מטאפורית).
יש לי הרבה סיבות ללכעוס עליה, לא לא, יש לי הרבה סיבות לשנוא אותה, היא הזיקה (פיזית, נפשית...כמעט בכל צורה אפשרית) לי ולקרובים לי במשך שנים כשהיא מסתירה את התועלתנות שבפעולותיה בתחפושות פילנטרופיות שונות. עם זאת, ידעתי תמיד שמתחת לטירוף ולפראנויות, והמריבות הקולניות אל תוך הלילה, היא באמת חושבת שהיא "חברה טובה".
ועדיין, לא היה לי כוח לשמוע את ההטפה הטרחנית והבלתי נגמרת שלה. ידעתי כשהעברתי את החומר למישהו אחר במשרד שהיא עובדת בו, שהיא תתפוצץ מכעס והיא אכן התפוצצה.
נתתי לה להתבשל בעניין יומיים נוספים ובנתיים קרו מספר דברים אשר סיפקו לי את האפשרות לנקוט בטקטיקה שאיננה התקפה, אלא "ריכוך" ויצירת אמפטיה שבסופו של דבר הפכה את הכעס שלה לדבר כל כך זניח, שהיא כמעט התביישה להעיר משהו בנושא.
לפני 17 שנים. 12 במרץ 2007 בשעה 9:22
