דברי ימי מנזר

"' אני יודע שמן הסתם חלמת חלומות, עליהם אינך מספר לי. אינני רוצה לדעת עליהם. אבל אני אומר לך: חייה אתם, עם החולומות הללו, שחק אתם, הקם להם מזבחות! אין זה עדיין דבר מושלם, אך זוהי דרך. האם אתה ואני וכמה אנשים אחרים נחדש את העולם, זאת עוד נראה. אולם בתוכנות פנימה אנו חייבים לחדשו בכל יום, אחרת איננו שוים כלום...
...אסור לנו להתיירא מפני דבר כלשהו ולא לראות במאוויי נפשנו משהו שיש להטיל עליו איסורים'
נבהלתי והעלתי טענה משלי: ' הרי אי אפשר לעשות כל מה שעולה על דעתו של אדם! אסור להרוג אדם רק משום שאינך סובל אותו'.
הוא נתקרב אלי.
'בנסיבות מסוימות מותר גם זאת. אך בדרך כלל זהו משגה. הן לא נתכוונתי לומר כי עליך לעשות כל מה שעולה בדעתך. לא, אל לך להפוך רעיונות אלה,שבהם גנוזה משמעות של ממש, למשהו מזיק על ידי סילוקם והוספת נופך של מוסר עליהם...
...אם תרצה תרצה להרוג את מישהו או לבצע מעשה אדיר של תועבה, תחשוב לרגע קט על כך שזהו אבראקסאס שהתיר בך את רסן דמיונו! האדם שאותו ביקשת להרוג אינו לעולם מר פלוני אלמוני, אלא רק התחפשות כלשהי. כשאנו שונאים את מישהו, אזי שונאים אנו משהו בדיוקנו, השוכן בקרבנו אנו. מה שאנו מצוי בנו, אין בכוחו לרגשנו'.
...אין מציאות זולת זו השוכנת בתוכנו. זו הסיבה שאנשים רבים אינם חיים חיי מציאות - הם רואים את התמונות שמחוצה להם כממשות, ואילו לעולם שבתוכם אין הם מניחים להגיע לכלל ביטוי"

הרמן הסה, דמיאן, עמ' -104-106.

לפעמים צריך מישהו חיצוני כדי לשקף את התרדמה שנפלה על הנפש מתוך מירוץ החיים ושגרת היום יום.
אחד הפוסטים הראשונים שלי, היה ציטוט שאני אוהב מתוך שירי סוף הדרך, של לאה גולדברג (
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=28495&blog_id=7894 )

הציטוט שהבאתי שם הינו הרישא של הבית או השיר השלישי מתוך שירי סוף הדרך. הסיפא של אותו שיר הינה בעלות משמעות יחודית המתקשרת לציטוט של הסה ולדברים שאיתם פתחתי:

ל?מ??ד א?ת ש??פ?תו?ת?י ב??ר?כ?ה ו?ש??יר ה?ל??ל
ב??ה?ת?ח?ד??ש? ז?מ?נ??ך? ע?ם ב??ק?ר ו?ע?ם ל?יל,
ל?ב?ל י?ה?י?ה יו?מ?י ה?י?ו?ם כ??ת?מו?ל ש??ל?ש?ו?ם.
ל?ב?ל י?ה?י?ה ע?ל?י יו?מ?י ה?ר?ג??ל.

כתבי לאה גולדברג, שירים, כרך שני, ספרית פועלים

במה משלימה הסיפא את התמונה?
לדעתי, בעוד הרישא מדברת על הכוח שאנו שואבים מתוך הכישלון, מתוך הכאב , מתוך קשיי היום יום והעולם הזה, הרי שהסיפא מדברת על המחר. מדברת על הברכה שבל יום חדש, בכל הזדמנות חדשה שיש בידינו לנער את אבק הבית שקרס עלינו ולהמשיך בחיים, להלל את החיים. ולזכור את הייחוד שבכל יום, בכל שעה, בכל שנה לבל יהיה עלינו יומינו הרגל.
בחיינו, יום רודף יום והשגרה ולוח הזמנים הצפוף מאלצים אותנו לכלוא את חיינו בכלובים של אבן וזכוכית. כלואים בתוך האילוצים של קריירה ומשפחה ולאט לאט אנו מניחים לחלומות שלונו לדעוך, כלפי חוץ אנו קוראים לזה "התבגרות" או "ריאליות", אבל כלפי פנים אין אלה אלא תירוצים שעוזרים לנו לחמוק מהתמודדות עם אותם חלומות, עם אותן מחשבות על מי שהיינו רוצים להיות ועל השינוי שהיינו רוצים לחולל. אינני מדבר על שינוי העולם (זה שינוי לעיתים נדירות נמצא בהישג ידו של אדם), אלא השינוי הפנימי אשר יחזיר את החלומות לחיים.
הפוסט הזה יצא מעט ניו אייג'י והוא איננו כזה. לצערי, עד כה לא הצלחתי להגיע לאותם מקומות עליהם אני מדבר. בימים טובים הצלחתי להציץ אליהם מבעד חרכים וסדקים בדלת הסגורה, אך טרם מצאתי את דרכי פנימה. הפוסט הזה ובכלל הבלוג הזה, אינו בא ממקום של "הצלחתי! עכשיו אתם!", אלא מתוך הכרה הכך שמה שאני שואף אליו הוא רחוק והדרך אליו אינה קלה, בייחוד לאוד הבחירות והדרכים בהם אני הולך.