דברי ימי מנזר

זהו, התחיל המרוץ. מה שלפני שבוע נראה כמו דאיכה של החופש, התברר בתוך שעה כחיסול ממוקד שלו. בתוך שעה מהרגע שהגעתי התברר שלוחות הזמנים שונים לחלוטין ממה שנאמר לי תחילה. כחצי שעה לתוך הפגישה החופש שלי התאייד במין "פוף" קטן ואפילו לא רועש במיוחד.
אז התחיל המרוץ?
לא בדיוק.
אני שומע את התוכניות לגביי וברור לי שאני אהיה עמוס מאוד. ברור לי שהולכים להפיל עליי כמויות אדירות של עבודה.
אבל איפה המירוץ?
אין.
אני מסתכל ימינה. אני מסתכל שמאלה. אין אף אחד שאמור בכלל להתחרות איתי. אני בנישה. הנישה שלי מתפתחת ואף אחד לא מתחרה איתי עליה. זה קצת מאכזב, אבל זה משאיר הרבה מקום לפיתוח הקריירה.
כשדיברתי עם הממונה עלי, הוא נתן לי להבין שהוא מתכוון לתת לי הרבה מאוד כוח ועצמאות. רק מאוחר יותר הבנתי שאין לו ברירה אחרת, אין אף אחד אחר שמסוגל להכנס לתפקיד הזה או לעשות את העבודה הזו. לפחות לא כרגע. והוא כבר לא מצליח לעמוד בעומס בעצמו.




וכן, קורים עוד דברים בחיים שלי. אבל כבר ציינתי כאן שעל מה שחשוב באמת אני כבר לא יכול לכתוב כאן.