דברי ימי מנזר

הפוסט הזה נשאר כטיוטה כמה חודשים טובים, אולי הגיע הזמן לאוורר אותו.
כשתסיימי לבקר את כל העולם, אולי תקדישי מעט זמן לראות את ערימת הזבל, עליה את עומדת.
כשתסיימי לעקוץ, לחבוט, להציב מראה כעורה אל מול פני העולם, אולי תבחיני שהמראה חצי שקופה וחלק מהכיעור מגיע ממך.
בעודך יורקת על עליבות תתי האנוש, המסתובבים בינינו, את מגיבה חצי סקפטית, חצי מוחמאת לתגובות הרבות של אלה, אשר מסווים בצורה לא חיננית (או שכן) חרמנות בתחפושת של עניין מזוייף ומשפטי מפתח של פילוסופיה בגרוש, שהם יודעים שאת רוצה לשמוע. אולי לא רוצה, אבל האמת הבסיסית והבנאלית שחבויה בהם מגיעה גם אלייך.
ולפעמים את נופלת ברשתם ולפעמים הסקפטיות מנצחת (אך משאירה אותך עם תחושת החמצה).
ואחרי כל זה, את מוצאת את עצמך לבד.
החלק הבאמת עצוב, מבחינתי, שקל לי יותר לראות את הדברים האלה עלייך ולא על עצמי.