הרפואה מודרנית הצליחה להאריך את תוחלת החיים בצורה משמעותית. רופאים וחוקרים, כנראה צעירים באופן יחסי, מוצאים תרופות חדשות ופתרונות לבעיות רפואיות בסיסיות אשר קטלו בנו בעבר. התוצאה היא שבמאה האחרונה תוחלת החיים עולה בהתמדה ואחוז האוכלוסיה הקשישה מקרב הציבור עולה באופן משמעותי.
בעוד תוחלת החיים עולה, איכות החיים והטיפול במחלות הגריאטריות של אותה אוכלוסיה מבוגרת, לא השתפרו באותה יחסיות (אני לא טוען שהם לא השתפרו כלל). כך נוצר מצב שהסיכויים להציל אדם בן 70 מהתקף לב עלו, אך הגוף שלו, המוח שלו, השרירים שלו ממשיכים להזדקן וברכת חיים ארוכים אותה קיבל, היא במקרים רבים לנטל עליו וגם, לא נעים לאמר, על משפחתו.
כל ביקור אני יוצא מדוכא. הגוף הבוגדני הזה, הדעיכה האיטית, השקיעה אל הכלום. כמו למחוק כל יום דף מיומן החיים שלך, לאט לאט, בזחילה מדכאת, היא מוחקת עוד יום, עוד שם, עוד מקום, כל אלה לא יאבדו לעולם. ספק אם מישהו ירגיש בחסרונם, אפילו היא לא. הגוף, לצערה הרב, דווקא בסדר, אולי בסדר מידיי. קשה לתאר איך מרגיש אדם בסוף חייו, נכון הזמן של כולנו כאן קצר והחיים זו מחלה סופנית...בלה בלה בלה, כולנו נמות בסוף...אבל היא לא תמות בסוף, היא כבר בסוף, למות זה דבר קרוב וכמו שויליאם שאטנר אומר, בגיל מסויים "אחריות לכל החיים", זו לא אחריות כל כך ארוכה...
לאדם צעיר (יחסית), המציאות הזו לגמרי זרה (אלא אם כן אתה גוסס מסרטן או משהו...טפו טפו טפו). אני לא מסוגל להבין או להרגיש את מה שמרגיש אדם שיש לו שנים ספורות, אולי חודשים ספורים, והמוח שלו מתרוקן לאט לאט, הוא מאבד את העצמאות שלו, הוא מאבד את עולמו, העולם מצטמצם לחדר, אולי זה לא נורא, אולי זה נורא רק לי,כי היא במילא לא זוכרת שהיא לא זוכרת. או לפחות היא לא תזכור את הבדידות והאובדן עוד הרבה זמן. להיות מודע לדעיכה של עצמך, זה קשה, זה עצוב, זה הדבר האכזרי ביותר שהחיים יכולים לעשות לך.
אז לא, רק לא "עד מאה ועשרים", קודם תדאגו שזה יהיה עד מאה כעשרים.
לפני 17 שנים. 30 ביוני 2007 בשעה 21:02
