כתבתי פה אז כשרק הכרנו את 'יום אחד' שם תיארתי את יום החתונה שלנו...
שם תיארתי טירוף של חתונה, קעקועים במקום טבעת, עירום בכל מקום ואם אני זוכרת נכון הרב לבוש בגדי עור...
:)
ממש לא מזמן עמדנו מתחת לחופה מול חלק מאהובינו, כי השאר בחרו שלא להגיע... החלק שבחר לא להגיע היה מהצד שלי, המשפחה שלי (העובדה שאמא שלי לא הגיעה לא כאב לי ולא כואב גם עכשיו), אבל כאב לי שהמשפחה היותר רחוקה לא הגיעה... הדודים והבני דודים, בעיקר הצעירים... אולי כי ממש רציתי להאמין שהתפתחנו וגדלנו ואהבה מגיעה בכל צורה וצבע ומין... טעיתי.
אחרי החתונה קיבלתי הודעות שמסבירות שלא הגיעו כדי לא לפגוע במבוגרים שלא מקבלים את הצעד ונגעלתי קצת יותר...
כל הטירוף של ההכנות והאירגונים והחששות של מי מגיע ומי לא.... התרכזו ליום הרגוע ביותר בחיינו.
השכמה מוקדמת מידיי (5:00) נסיעה לאיפור ושיער... צחקנו מלא :)
לבשנו שמלות כלה ונעליים מטריפות (אין לכם מושג איזה נעליייםםםם!!!)
נכנסנו לאולם למלא חיבוקים ואהבה.
עמדנו לבושות לבן מתחת לחופה והבטחנו אחת לשניה את המובן מאליו.
'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כסמל לבחירה, מחוייבו. ואהבה.
לא, אין שינוי מאז החתונה...
אנחנו עדיין אוהבות עד השמיים.
אנחנו עדיין נמשכות אחת לשניה בטירוף.
אנחנו עדיין מקשיבות לכל הברה שהשנייה אומרת.
אנחנו עדיין גודלות יחד.
אנחנו עדיין רואות עתיד.
אנחנו עדיין רוצות יחד כל הזמן ולתמיד.
ממש כלום לא השתנה ביננו..
אבל זה כן שינה לסובבים אותנו, דיללנו את כל מי שלא היה בסדר עם הזוגיות שלנו...
'הוצאנו מהארון' את כל מי שהתעקש להסביר כי אנחנו חברות...
אנחנו בחוץ עד הסוף.
