אתה היית הסבא הזה, זה שכשכולם באים אז הוא משחק איתנו וכולנו ממש אוהבים אותו.
אתה לא הפדופיל שהיית איתי.
אולי בגלל זה לא משנה כמה פעמים יאמרו לי שבגיל 4 לא רציתי את זה או שזו הייתה האחריות שלך לא לעשות כלום... אני לא כועסת.
תמיד זכרתי שנגעת, לאחרונה רואה הכל מול העיניים.
איפה עמדנו כמעט בכל פעם, איך הורדת לי את המכנסיים, איך נגעת ואיפה, מילים שאמרת, חיוכים שאישרו שעשיתי בדיוק את מה שרצית.
החיוך שלך מולי כמעט כל הזמן עכשיו, מאשר כזה... סוטה.
אחרי שהכל עלה ואני זוכרת לפרטים הקטנים ביותר את הכל...
כל מה שעשית, כל מה שגרמת לי לעשות.
ממשיכה לומר לעצמי שהייתי ילדה קטנה מידי כדי להבין מה עשיתי, מה עשית, מה עשינו...
נגעלת מעצמי שהסכמתי למרות שבגיל 4 בחדר שלך לא באמת יכולתי לסרב... אם בכלל ידעתי איך.
בחודשים האחרונים הכל הוצף והכל כל כך קדימה.
נקודות של חיים שלמים מתחברות אליך ולמה שעשית לי.
עכשיו כשהכל הוצף אפשר לזוז, כביכול אפשר לעבד ולנוע... אבל אני תקועה... תקועה בחדר שלך מול המראה בלי בגדים, מסתכלת עליך מוריד את המכנס...
איך לנוע קדימה?
מה עכשיו?
ואתה, אתה נוח על משכבך בשלום.
את שלך כבר עשית.
