"אמרתי לו: כואב לי הכל,
והוא שאל אם אני עומדת למות.
מזמן לא כאב לי ככה
אולי
אני עומדת לחיות"
כשקראתי את הפסקה הזו בפעם הראשונה, הנשימה שלי עצרה, לזמן ממושך.
כל מיני רגעים בחיים עברו לי מול העיניים, קיבלתי הבנה לתגובות שלי.
האינסטינקט הראשוני הוא ללכת לקעקע , כמה אני אוהבת את הדיו על הגוף.
המשפט לא שלי, ולא אקעקע אותו בלי אישור של אותה כותבת.
לקח לי כחודש למצוא אותה,(אני מאסטרית כשזה מגיע לבירוקרטיה) וביקשתי רשות.
התגלגלתי לשיחה מעניינת ואינטימית איתה. היא כתבה הרבה טקסטים בועטים.
המשכנו לדבר מידי פעם. לא ראיתי אותה מעולם ולא היא אותי.
היא אמרה לי משפט נוסף באותו לילה שחרוט בי
"אני שמחה שהכאב שלי מצא לו מקום אצלך".
כתבתי לה אתמול שוב. סיפרתי לה שלא קעקעתי את המשפט.
והיא בשתיים וחצי מילים סידרה לי את הבלבול שצועק על הקנווס לידי.
תודה שאת קיימת.
(כן אני יודעת שהטקסטים שלה רצים ברשת.)
