פילוסופיה בגרוש

לפני כשנתיים היינו בקרוז של שבוע בארה״ב. בלילה האחרון, לפני שחזרנו למיאמי, מנהל צוות הבידור באוניה (בחור קצת סליזי בחליפה לבנה - נקרא לו ג׳ון כי אני ממש לא זוכר את שמו) ניהל משחק לכלל האורחים. משחק שאני בטוח שרובכם נתקלתם בו בפורמט כזה או אחר. בהתחלה התחלקנו רנדומלית ל10 קבוצות של 6 אנשים בקבוצה שיש לפחות בן אחד ובת אחת. ואז המשחק התנהל ככה: ג׳ון נותן משימה, בדרך כלל להביא לו משהו, העוזרת של ג׳ון, צעירונת בת 20 בלבוש מינימלי, מפעילה מוזיקה חזקה בשביל האווירה ואז כל קבוצה מנסה להביא לו את מה שביקש או לעשות מה שאמר הכי מהר בשביל נקודות (כן, כן, היו פרסים לזוכים...)

זה התחיל עם משימות פשוטות כמו לבוא עם שטר של דולר בודד או עם חגורה מעור. לאט לאט רמת המשימות עלתה. צריך שגבר יבוא בנעלי עקב, ואז גברים שיבואו עם ליפסטיק. רק כאשר עמדו מולו 10 גברים עם ליפסטיק מרוח על השפתים או אמר להם בגיחוח ״ביקשתי שתבואו עם ליפסטיק, יכלתם פשוט להחזיק אותו ביד״. פה התחלתי להבין את הגאונות של המשחק. הלחץ של הזמן והתחרות עם המוזיקה החזקה גרמה לאנשים לפעול באוטומט בלי לחשוב יותר מדי. במשימה הבאה הוא ביקש שיביאו לו חזייה. ראיתי איך בקבוצה שלנו אמא (בת כ-40) מורידה חזייה מתחת לחולצתה כשהבת שלה (בת כ-17) מעודדת אותה להתפשט יותר מהר (והיא נשארה בלי החזייה להמשך המשחק כי לא היה לה זמן ללבוש אותה חזרה). וכשג׳ון ביקש שיביאו לו לראות תחתון של אישה מתמודדת מאחת הקבוצות נעמדה במהירות, פתחה את הכפתור של הג׳ינס שלה ואת הרוכסן והחלה להפשיל את המכנס. ג׳ון מיד עצר אותה וכולו מחוייך (הרי זאת בדיוק התגובה שהוא ציפה לה) והסביר שהיא יכולה להראות לו את התחתון אם תמשוך אותו מהצד טיפה למעלה.

כמובן שהקהל צחק מהרגע המביך שלה ולאחר רגע כולם המשיכו במשחק. אבל אותי זה זרק למחשבות. כמה אנשים פועלים באוטומט ובלי לחשוב תחת לחץ, גם אם זה סתם לחץ של משחק. עד כמה העובדה שיש מוזיקה חזקה מפריעה לאנשים לחשוב בהיגיון. תהיתי כמה רחוק הוא יכל לקחת את זה? אם היה מבקש מהנשים להציג לו את הישבן כשהן ב״ר״? או אם היה מבקש מכל קבוצה לשלוח בן ובת למרכז ושיתנשקו? ואז שהגבר יתפוס בשדיי האישה (הגברים יחכו לאישור הנשים או שפשוט ישלחו ידיים ויתפסו? והנשים, הן תקבלנה את זה בהבנה כחלק מההמשחק?) ואם פשוט יפשיט אותן בהדרגה. בהתחלה רק חולצה, ואז חזייה, מכנס ולבסוף תחתונים. עד כמה רחוק הם ילכו. ועוד, ועוד מחשבות...

ולבסוף חשבתי לעצמי אם אני היחיד בחדר שמנתח את המשחק המחשבתי הזה ועף עליו וכולם כל כך שקועים שאף אחד לא שם לב לזה שלא הם משחקים, אלא שמשחקים בהם.