תדמייני סיטואציה שאת יושבת בפאב השכונתי שלך עם החברות. קוקטיילים, רכילות צחוקים - עפות על החיים. פתאום רעב קטן מציק לך בבטן ואת נזכרת שלא אכלת כלום מהבוקר. את מציצה שוב בתפריט המוכר, את יודעת שהמנות מעולות אבל היום בא לך משהו אחר. את מסתכלת לרחוב ובדיוק עובר קטנוע של דומינוס ואת יכולה ממש להריח את הפיצה באפך, את רואה בעיניי רוחך את הגבינה החמה והמותכת נמשכת לחוטים כשאת מרימה משולש ביד. ואז את קולטת בצד השני של הכביש שווארמיה ומישהו יושב שם עם לאפה סגורה בחציל מטוגן מלמעלה וטחינה נוזלת על הכל מעל, את יודעת, את פשוט יודעת, שבלאפה יש חומוס, כרוב וקצת חריף, בדיוק כמו שאת אוהבת. הריר ממלא לך את כל חלל הפה. אוכל! צועק המוח שלך.
האם זאת חוצפה מצידך לשבת ככה עם החברות ובמקום להקשיב לשיחה את מרוכזת בעצמך, ובחשקים שלך? אני לא יודע. אבל אני יודע שאני ככה עם נשים. אם עוברת בסביבה מישהי שניראת טעימה תשומת הלב שלי תופנה אליה לרגע או שניים גם אם אני באמצע משהו ממש חשוב. אני רעב תמיד!
וזה לא קשור בכלל לזה שיש לי אישה מדהימה בבית. מקופלת שלי היא כמו צ׳יזבורגר עסיסי (המנה האהובה עלי - שלעולם לא ימאס לי ממנה) אבל לפעמים בא לי כנפיים (של הדיקסי או יומנגוס) למנה ראשונה או צ׳יפס קריספי כזה וטבעות בצל עם מלא קטשופ ומיונז ליד. שלא לדבר על איזה קרם ברולה עם זיגוג סוכר שמתפצפץ כזה מלמעלה לקינוח, או סתם איזו גרניטה פקאן מסוכר קפואה שתעזור להכל להתגלש למטה. אישה מושלמת היא כמו מנה מושלמת, אבל לפעמים זו לא ארוחה שלמה…