לתוספתן שלי.
אנחנו הולכים ביחד כבר שנים. אתה מלווה אותי לכל מקום. אבל האמת שאתה דיי מכביד עלי והגוף שלי סתם מבזבז אנרגיה על התחזוקה שלך, ומצד שני אתה לא ממש תורם לי כלום. אתה לא מוביל אותי למחוזות חפצי כמו הרגלים שלי, אתה לא מקליד את מחשבותיי ברגע זה כמו האצבעות שלי, ואתה בטוח לא פותר את אתגריי כמו השכל שלי.
ולמרות הכל, אתה שלי, התוספתן שלי. גדלנו יחד, עשינו יחד את הטיול להודו ואת כל שאר העולם. אתה לא אשם שאתה כזה מסורבל ועלול לקבלת דלקת ולפגוע בי, זה פשוט מי שאתה. וחוץ מזה, גם לך יש רגשות, אם צובטים אותך, אתה לא מצטבת?!
אז אשאיר אותך איתי כמה שרק תרצה. ואדאג ואטפל בך למרות שלא עשית אף פעם כלום בשבילי.
אממממ.... זה מה שהייתי אומר אם היתה לי תפיסה סוציאלית לגבי איברי גופי. אבל אני קפיטליסט בכל רמ״ח אברי (משחק מילים מכוון). מה שלא תורם לי, צריך ללכת. איבר שרק לוקח ולא מחזיר מיותר.
אז אני כמו כל העולם מוכן להיפתר מהתוספתן בכל רגע נתון.
והדבר נכון פי כמה וכמה לאנשים שמקיפים אותי, אותנו. אלו שרק לוקחים ולא מחזירים, אלו שפוגעים ולא מועילים, אלו שמכבידים ומורידים, אנשים רעים. מקומם לא סביבי, סביבנו, ולא בשום מקום באיזור שלנו. אני מקיף עצמי רק באנשים שעושים לי טוב ולהם אני עושה טוב שבעתיים.
ואתם?
