פילוסופיה בגרוש

היא יודעת לגשת לפינה ולהתפשט מיד כשהיא נכנסת. היא פושטת את בגדיה בעמידה ואני מביט בה מרחוק ועם כל פריט לבוש שיורד גם הרעשים של היום-יום יורדים ממנה.

היא יודעת שהיא תעמוד ערומה וזקופה בפינה ותחכה לי. אני אתקרב אליה ואחבק אותה חיבוק חזק וארוך.

היא יודעת שאני ארגיש איך הדופק שלה עולה, איך הנשימות שלה הופכות לשיטחיות וקצרות ואיך כל הגוף שלה מגיב לחיבוק שלי.

היא יודעת בדיוק איפה אני אתיישב ובאיזו נקודה על השטיח היא תשב לרגליי.

היא יודעת בדיוק איך לרדת לי בשביל שיהיה לי הכי נעים, איפה ללקק, מתי לנשק וכמה חזק למצוץ. היא יודעת את זה כי היא ידעה להקשיב טוב וללמוד כשהסברתי לה.

היא יודעת שאני אגמור לה בפה.

היא יודעת בדיוק איזה טעם יהיה לזה ואיך זה ירגיש כשזה יחליק לה בגרון.

היא יודעת שאחרי זה אני אבקש ממנה להכין לנו קפה ואזמין אותה לשבת קרוב אלי בספה. נתלטף ונדבר על כל מה שעובר לנו בפנים, נשתף… נכיל…

היא יודעת מתי הזמן להגיד לילה טוב, לקום וללכת. היא יודעת שהיא לא תישאר לישון פה.

היא יודעת המון.

ומה אני יודע...? אני יודע שהיא תבוא כשאקרא לה שוב.