לפני 13 שנים. 23 באפריל 2011 בשעה 22:34
829 צפיות ???!!!
מבבלגת לעצמי את השכל
על הזין שלי אם אתם קוראים או לא.לפני 13 שנים. 16 במרץ 2011 בשעה 22:33
כן.
אני אוהבת את התום הזה.
את הניצוץ שנדלק,החדש,הטרי הזה,שנולד כשהרגשה לא מוכרת למערכת החיסון.
אני אוהבת להרגיש זאת,אוהבת לראות את זה נדלק בעיניים שמולי.
אוהבת יד ראשונה.
תחושה ראשונית היא בלעדית
זה מעניק לי בטחון,זה גורם לי לסמוך על הלב שלי ליפול אל הלא נודע,העוצמה הזו מייצרת בתוכי כח לקלף את העור שלי מעצמי ולחשוף את הנימים הכי קטנים שלי בחדרי הלב.
נדיר,נדיר למצוא אהבה בימינו,אבל זה לא שולל אותה.
אהבה מיוחדת מפתיעה גם את השליטה העצמית.
ואין יותר משחרר מלאבד שליטה מתוך בחירה.
בדיוק כמו שאליס נפלה אל תוך בור וגילתה עולם של נבי ארנבי ,זחל שמעשן כל היום ומלכת לבבות אחת.
השנים החולפות מצמיחות עור גס,אבל לא!אני לא אתן ללב שלי להתעטף בשכבה הזו
יש לי עבודה איתו,הוא עבר טלטלות ואהבות..והבאה בתור תגיע כ"כ בטוב,
אני הרבה יותר נכונה לעצמי היום,מדוייקת וחופשיה כאחד.
שמחה רבה שמח רבה
אביב הגיע פסח בא.
לפני 13 שנים. 7 בפברואר 2011 בשעה 18:30
בקרוב אלד פוסט
לפני 13 שנים. 17 בינואר 2011 בשעה 22:35
אחרי עשרה פאקינג חודשים יש חשש לוסת המאחרת.
לפני 13 שנים. 10 בינואר 2011 בשעה 21:56
intoאיציה
תמיד הייתה.
לעולם קולעת
מוטיב הזמן נותן לה תוקף כל פעם מחדש.
עכשיו נשאר ליפול לאחור בעיניים עצומות ולסמוך.
את ההגיון נשאיר לעיניים הרואות.
לפני 13 שנים. 3 בינואר 2011 בשעה 22:25
זמן יגלה יהלומים בסלע
בשביל לצאת החוצה יש להיכנס פנימה.
האהבה החליטה!
שלושה ימים של מדבר.
אשרם במדבר אשר רם במדבר.
ניתוק מהרעשים החיצוניים יצר חיבור לתוך הרעשים הפנימיים רק בכדי שאוכל להקשיב להם ולנקות אותם מתוך.
התעוררתי בתוך השקט המרדים וליבי נפער לתוך בור של שלווה פקוחה.
נשמתי הוזנה והרגליים רקעו את העכירות אל תוך אמא אדמה.
הוכלתי בתוך חלל חום.
האדמה הייתה רחם עבורי. ריחמה עליי מכל חרם שהכרזתי על עצמי וחיברה אותי אל חבליי מחדש.
ושוב נולדתי פורייה.
חרשתי את אדמתי הפנימית וזרעתי את זרעי השמחה והתקווה.
כמה מעגלים.
עוד עשור נפתח...
בקרוב אסגור את שנות העשרים שלי.ממש בקרוב.
ואני?
ילדה ניצחית שרק מתיילדת עם הזמן העובר.
איזה כיף להיזכר בעצמי.
איזה כיף להתעורר ולהימתח בפינוק בתוך כרית ענן העובר מעליי.
איירתי מחדש את הכוכבים בתוכי תחת שמיים זרועי כוכבים כאילו היו חורים בשמיכה של השמש.
בוקר טוב שנת 2011.
בוקר אור
בוקררררררררררררררררררררררררררררררררררררר
לפני 14 שנים. 8 בנובמבר 2010 בשעה 13:48
ללא תנאי.
התמסרות.
הפירוט יבוא מתוך השקט
לפני 14 שנים. 8 בנובמבר 2010 בשעה 0:52
נשבר לי הזין להטיל על עצמי צל במחשבות עליך
נשבר לי הזין מלהיות נטולת זין
נשבר לי הזין מהלב השבור שלי
נשבר לי הזין שאני מכורה למחשבות עליך
נשבר לי שאני מוכרת לעצמי סיפורים על לב שבור ועל התאהבות במישהו שלא רוצה אותי
מודה באשמה-ניתלת על המחשבות האלו רק כדי להתעורר בבוקר לסוג של תכלית
ככה.
בשביל הריגוש.
חה!
הלב של חייב להיות מאוהב
אחרת אבי העורקים שלי בשגעות
הלב שלי יכול לתת את סמכותו לכבד-שליט היצרים והרעלים
הכל בשביל לשמור אותי חיה.
כמעט שנה שלא נחדרתי,שלא נבעטתי לשמיים,שלא טיפטפתי להבות של עונג.
פאק איט!!! כמעט שנה!!!
לא מצליחה להדליק ללב שלי ת'צורה
אין שידוך לפאקינג עליות וחדרים של השריר האדום והבלתי מתפשר הזה.
כמה פשוט ככה מורכב.
כמה מורכב ככה פשוט.
אז בינתיים,בשביל שהוא ימשיך לנתב לי חיים לתוך התאים
הוא כובל את עצמו בנוסטלגיה על איזה ילד שריגש אותו למשך 4 ימים נצחיים לפני כמעט שנה.
פאקינג שנה.
לחזור מחתונה
להתרגש בחופה מעצם מעמד השכינה ולא מעצם השמלה הלבנה זו זכות.
ה"בקרוב אצלך" כבר מעלה בי גיחוך.
לא מתוך ייאוש
אלא ממקום של ריפיון.
אין לחץ
הנרתיק לחוץ.
כלומר לחוץ לתוך עצמו. מכווץ
מזמן לא לבש צורה של גוף זר.
לא עשיתי מעצמי סינרגיה כבר כמעט פאקינג שנה.
ואין כמו להיות תמהיל ולהפוך את עצמי לאני פלוס עוד אני שהוא לא אני.
שהוא אתה.
שאין לי מושג מי אתה ומתי תגיע ינאעל העולם שלך
פעם הייתה בי אופטימיות קוסמית כזו
גם היום היא בפוטנציאל שלי. היא פשוט מינוס התמימות.
אז אין לי פנטזיות על חתונה
יש לי פנטזיות על כנפיים שתצמיח לי כשתבוא עם הרד בול הצבעוני שלך
מצידי שיהיה בלי גזים,נטול וודקה,וקרח רותח
רק תבוא
ותעשה טובה תבוא עם קילו כריזמה
פול בטחון להיות מולי גם ללא צורך בו
חוכמה לבל יהיה משעמם
ובינה אינסופית
כי אם אין לך לב שמבין
הלב שלי לא יבין אותך
קאפיש
לפני 14 שנים. 26 באוקטובר 2010 בשעה 23:30
אני צריכה נגיעה.
קטנה כזו,עדינה,רכה.
כזו שתזכיר לי את הגוף שלי,שתתחום אותי לתוך הגבולות של עצמי.
כל היום נוגעת באנשים,הלב רואה,האצבעות רועות ומנגנות על השרירים,בעיניים עצומות.
נותנת ונותנת ונותנת .
נוגעת ונוגעת ונוגעת.
לא רוצה שיפרטו לי על הגידים,רוצה רק כף יד ,שתאחוז אותי כמו נשימה.
זה צורך.
הגוף שלי בוכה בדרכו-תפס לעצמו את הצוואר...
מרוב כאב בא לי להקיא.
כל הכאב מתנקז בנקודה אחת קטנה שמגבילה את כל התנועה הצווארית שלי
החוסר התחיל להתיישב לי בגוף
יד.
14 עצמות
5 אצבעות
כף יד אחת
שלוחה של לב אוהב...
יד המקרה שיקרה.
בוא אליי מהלא מוכר. תיחשף.
הגיע הזמן כבר ממזמן
תתגלה אליי.
לפני 14 שנים. 19 באוקטובר 2010 בשעה 21:54
כואב לי
ואני לא מרגישה כלום.
בצורת
בתוך אגם של ריקנות
שמישהו יבוא לבעוט לי בביציות
ואין אפילו זרעים באופק.
שרף נוזל על גזע פצוע שנמק.
מאסתי בלהיות סחבה שתלויה על מגב.
סוחבת נשימה מכוח האנרציה.
והצרחה יכולה לצרוח רק את השקט שמסוגל לשבר זכוכית
עוד יבוא יום שהלב שלי יפרח מחדש.
הוא יבוא.