טוב אז כבר צורך להקיא כאן את הפסולת שמתעדת רציפים במסע של חיי הנחתי בצד.
כבר הרבה זמן שלא ישבתי בחושך וכתבתי מחשבות בשקט של תקתוקי מקלדת.
זה לא שיש לי מסר לגלות,או איזו תובנה להעביר בתוכי לטקסט.אלא סתם,סתם עוד פוסט בכדי לבדוק אם נשאר בי מקום לכתוב את עצמי לדעת.
הצורך לגלות את עצמי דרך מילים התפוגג,הוא כבר לא מתמוגג מעצמו.אין תכלית אין עשייה.
ככה פשוט.
אז עכשוי זה לא הצורך,זו הבדידות שנוגעת ורוצה לדבר.
הקול שבי משתקק,משתוקק לבטא את עצמו מאותו רגע שהלב שוב נחל אכזבה מוחצת
אבל לא לשם רחמים עצמיים התכנסתי כאן.
סתם.
סתם באתי,סתם הקלדתי,באותה סתמיות כך אלך.
לעיתים נדמה כי החזרה לכתיבה כאן היא מסע במנהרת הזמן לסיטואציה שחוזרת על עצמה,רק עם תפאורה אחרת
המכנה המשותף הוא שקט.כזה שמבקש להרעיד רטט עורקים של הנפש.
כנראה שהרטט כבר לא מונע מכתיבה.
בדקתי.
הלכתי.
לפני 14 שנים. 20 בספטמבר 2010 בשעה 23:38