מבבלגת לעצמי את השכל

תיקתוקים למינהם(תלוי איזה כמובן) תמיד הלחיצו אותי.
יש לי זכרונות ילדות שבהם אני מואילה בטובי להרפות מחרדת הנטישה וישנה אצל סבתי במושב
שם תהליך ההירדמות היה קשה מנשוא... תיק ותק שחודרים לאוזן ולאיזון הפנימי,המונוטוניות של הדבר העגול הזה שתלוי על הקיר לא מרפה,עקשנית בטירוף וממהרת לשום מקום.
זה היה משגע אותי
אני זוכרת רגעים של צהלה בזמנים בהם השעון היה סוחט לבטרייה את הצורה ומת.עד שהזמן היה עושה את שלו ואמא הייתה קונה אחת חדשה בכדי שהוא יוכל להמשיך בלתקתק עניינים.
לא מבינה....לא משעמם לו?מתקתק ללא הרף על צירם של מספרים ומתחקה אחר אורה של השמש.
.
מעולם לא אהבתי שעונים,על היד,על הקיר
תמיד השתמשתי בשמש,וכשאני ממש צריכה הנייד נכנס לתפקיד.

שעון הוא סה"כ סמל ,הוא דיקטטור לא קטן שמסדר את הטבע לתוך מספרים
אנחנו בני האדם אוהבים שליטה.צריכים את הסדר. רק שמרב שהפכנו מלאכותיים אנחנו שוכחים את הביולוגיה,את הידע העמוק שקיים בתוכנו ואת האינטילגנציה של הגוף שמרגיש בדיוק את הזמן שלו
לשתות,לאכול,לישון..
ו....
ללדת.

קיצר..
מה אני מזיינת ת'שכל?
סה"כ אני רוצה לומר שיש מצב שהתחלתי לשמוע תקתוק פנימי,אי שם בשדה הרחמים,עמוק בתוך הבטן.
וואי
גדלתי.

קטע