מבבלגת לעצמי את השכל

נשפכת עליי השראה עכשיו. יותר מהשראה - צורך.
צורך לכתוב.
פעם,בגלגול אחר,הייתי חוטפת את הצורך הזה ומנגנת על המקלדת כשהקירות בבית היו נהנים לצפות ולמסגר אותי לתוך חופש יצירה.
ברגעים כאלו הייתי שמה מוסיקה שעוזרת לי לפתוח חלון נסתר וגלוי וחווה את התוך שלי תוך כדי הכתיבה.
הרבה זמן זה לא תקף אותי כמו שזה תוקף אותי עכשיו.
הרבה זמן לא הרגשתי שמרב שהלב מתפוצץ אני חייבת לכתוב ע"מ לאסוף את כל הצבעים והרגשות שיש בתוכי למועצת המילים המפוזרות בתוך פוסט סמלי ..
.
לקחתי החלטה
החלטה לעשות,ליצור,להשתדרג,להתפתח,להיפתח,להבין ולהתקדם.
לקחו שבועיים עד שהעולם אסף את עצמו לתוכי והסתנכרן איתי והנה זה קורה.
הסבלנות השתלמה ואני מתחילה לקבל שכר הולם.
אני מפצה את עצמי בעשייה,בהחלטה לעמוד על הרגליים ולהתחיל לעשות.אין תחושת גדלות יותר עצומה מזו.
כל העולם שולח לי אותותיו ומגיעים אנשים שמראים לי אותי על השביל הנכון.
הבחירה שלי הייתה נכונה ,המקום שבו אני נמצאת הוא המקום שבו אני אמורה להיות,הייתי צריכה לעבור קושי שסחט ממני כמעט את כל התקווה,הייתי על סף ייאוש ואז הגיעה הפריצה.זה היה מבחן של כוחות גדולים מעליי . העולם ביקש לראות עד כמה אני רוצה להתעצם,עברתי בהצלחה.
.
חנוכה החל השנה בתזמון מאוזן כ"כ : ביום הכי קצר בשנה,עם זמן החושך הכי גדול נדלק לו הנר הקטן הזה שבא לומר שבכל שיא מגיע שינוי...בתוך החושך הגדול נולד אור קטן שמתחיל לגבור .
החושך תמיד בנמצא,החושך הוא פסיבי,סטטי כמעט,את האור צריך ליצור,האור הוא אקטיבי.
אני מדברת אמנם על אור מול חושך,אבל זה תופס לגבי כל דבר בחיים.
.
לפני חודש,כמעט עיוורון,חוסר חוש כיוון,חוסר התמצאות במרחב הפנימי שלי,חוסר אהבה עצמית,חוסר חשק.
האויר היה רק כזה שמנטרל אותי ממוות אמיתי ,עומדת בתחנת אוטובוס,בינייני האומה מציגיםשעון ענק על הקיר שמסמן לי כמה החיים מבוזבזים נכון לעכשיו,דמעות בעיניים מתחושת אבדון,מבקשת סימן שיראה לי את הדרך.
פתאום נשמע קול.....
"קול ששון וקול שמחה,קול חתן וקול כלה"
איש זקן,עם רמקול מדונה,לצווארו תלוי חוט עם קרטון שעליו כתוב:"הכהן המזמר",אוחז תוף בידו,שר שירים ומקבץ נדבות.
מקבץ נדבות ומנדב משמחתו לסטטיות החיכיון בתחנת אוטובוס.
משהו בו הימם אותי. בהיתי בו מרחוק...
אט אט הוא התקרב לכיווני,והרגשתי איך פתאום הצד השמאלי של זוג השפתיים שלי משתנה,מתחיל לצמוח ולהתרחב. בעודו ממשיך לשיר ולהתקרב,כבר לבשתי חיוך גדול על פניי.הוא נעצר מולי,חייכתי,הוא חייך והמשיך לדרכו.
לאחר כמה דקות הוא שב,הביט בי ואמר:"יש לך חיוך אמיתי,חיוך שיפתח לך הרבה דלתות.תזכרי נשמה יקרה שהשמחה היא המרפא לכל המכאובים,תשמחי תמיד.תהיי תמיד בשמחה"
אני לא אשכח לו את זה.
משהו בתוכי התחיל להתעורר,בחרתי לראות את האלוהים שמתגלה באנשים.ראיתי זאת כמשימה,את במקום הנכון אמרתי לעצמי...קיבלת את האישור,עכשיו תתחילי לפעול.
.
עבר חודש...
החיים החדשים שלי פה בהרי ירושלים מתחילים לרקום עור וגידים,4 שנים של לימודים מתחילות לבוא לידי ביטוי .כל הכלים שרכשתי מתחילים לשמש אותי והמטופלים כמו ניצני זרעים מתחילים לפרוץ את האדמה.
מתחילה להתעצם,לבחון את עצמי בתוך עולם ש4 שנים היה תאוריה,ועכשיו הוא הופך להיות חי.
אני מקבלת תמונה תלת מימדית של עצמי,של איך אני בתור מטפלת,של סיפוק אדיר בנתינת כלים לאנשים שבוחרים לרפא את עצמם.
זה פותח לי את הלב לרדיוס אינסופי.
.

היום ראיתי אותו,את הכהן המזמר.
שוב,כשחיכיתי בתחנה,אי שם בבינייני האומה
הוא עצר,
חייכתי לו את החיוך המפורסם
הוא שאל לשלומי..
התשובה ברורה
עניתי לו
"שמחה"

היה שם בית בין המבטים שלנו,היה משהו כ"כ קרוב ומחבק,כ"כ מוכר. כ"כ טהור.כ"כ אמיתי.
שוב אלוהים הופיע לי דרכו
רצה פידבק על השפע שהוא שופך עליי .

.

שנה חדשה

שנהיה מאושרים כולנו.
אמן.