מבבלגת לעצמי את השכל

והיה שהתעוררתי עוד לפני שנרדמתי לתוך ההקיץ שהביא אותי אל מחוז השום דבר.
שיממון שהתנועה זרה לו.
שום דבר ששוכן בשום מקום.
משהו הזיז אותי לשם. לא כי רציתי,אלא כי השתוקקתי.
ע"מ להבין דברים אני צריכה לא להבין אותם.
הארנב של עליזה רץ לקראתי ואומר לי כי עוד בור של עייפות הולך להפיל אותי מחר.
כמה בורות אלוהים ישמור.שומר שלא אפול.
הוא רץ.הארנב. כמו בשיר ההוא.
כשמשהו נוצר בתוכי,יש עירנות ששוללת מגופי את ה מנוחה. המיינד ער כאילו בקרוב תימצא באר הנפט המיוחלת.
אוצרות גלומים בתוך קרקע תמימה.
הלוואי והייתי יודעת משהו
הלוואי ולא הייתי רוצה לדעת

גרורות נאצלות על ידי נשלחות בתוך רשת מסתבכת של נוירונים. בין ניצוצות מפגש של תאים אפורים אני מרגישה איך תופח לו רגש,רגש שהולך להדיר שינה מעיניי,שסותר את מנוחתי כמו שיער המגיב לרוח.
נפלא,
גם ככה העולם הריגשי לא מטופח עכשיו,
הוא דומה לגינה מוזנחת שעשביה שוטים,שותים לרוויה.
הגנן -יתעתד להגיע באביב
והתפרחת מתכוננת
אז בינתיים קצת אקשן בצבעי מזוכיזם ריגשי יקשטו לי את הלילה בעירנות.

אישה אחת שרה את נשמתה ללא מילים
ולי אין מה לומר פרט לכלום.
יגיע יום ולא אחפש לכתוב עולל?יי שום דבר כאן.
מבטיחה
וזו לא הבטחה.
המציאות לבטח תתקיים לכשאתקיים. טיפה יותר.

שכחתי כבר איך זה מרגיש
והרי ברור שלרגש אין מדדי זיכרון,
השיכחה הריגשית זו פשוט גומיה שמותחת את הזמן ויוצרת מרחב מהנקודה האחרונה שבה הרגשתי את העולם הריגשי שלי בעוצמות לנקודה שבה אני נמצאת היום,שבה הכל קורה ועדיין משהו ברגש מוזנח ורדום.
זה לא נאמר בכאב,זה לא נאמר מתוך רחמים עצמיים,זו בעצם סוג של שקיפות לכאורה.
אבל הכל לכאורה.
או לכעורה.
הרי ברור שכל התחפושת הקשוחה מסתירה רצון להתנפץ לאלף חתיכות וליפול שדודה לשמיים
מרב קלילות.
סדקים בכתפיים רוצים איחוי של יד מונחת. מונחת חסרת משקל .
רטט עדין
זה כל מה שאני צריכה
רטט עדין שיוליד בתוכי עוצמות שרק הרגש גורם לי להוציא.
הכל קיים כבר בתוכי,הכל נמצא שם בקופסא שחורה שרק מחכה להתרסקות מבורכת שתפיץ את האור.

זה דיבור בשם הנשמה
שהיא הזכה,
מעולם לא תדבר כך.

הכל לשם הצורך
שבאורך
השאיפה
בכל זאת,אחרי שצוחקים שואפים חתיכת מנה של חיים.

מתגעגעת.

אל עצמי
בעיקר.

קצת לכלוך שיוצא בשביל לנקות מדפים מאובקים.